מפתח לתורת כ"ק אד"ש

לאחרי שנאמר "נפש כי תחטא" מתעוררת השאלה מהו הפירוש "ומעלה גו'"? ועל זה מפרש רש"י ש"כי תחטא" קאי על חטא רגיל כשישנם עדים ושטר, "ומעלה מעל בה'" הוא כשאינו מכחש אלא בשלישי שביניהם.
לפני פסוק זה נאמר ב' פעמים "עמיתו", ואם כן ישנה סברא שמפני שפה לא נאמר עמיתו - אלא אריכות ד"לאשר הוא לו" - הכוונה היא שלמשלם ישנה בזה טובת הנאה, ולכן מפרש רש"י ש"לאשר הוא לו" פירושו "למי שהממון שלו".
 הפנימיות והכוונה  ד"ארור המן" – קליפה וסטרא אחרא – הוא שיתהפך ל"ברוך מרדכי". ומרומז בפרשת ויקרא שהתחלתה היא "ויקרא" לשון חיבה, וסיומה היא "לאשמה בה", כי ע"י התשובה מתהפכים הזדונות לזכיות, וזה מדגיש עוד יותר את חיבת הקב"ה לבנ"י. 
במצות שנאמר בהם הלשון "צו", הנה גם לפני הקיום בפועל נעשה חיבור על דרך לאחר קיום הציווי, כי האדם מוכרח לקיים את הציווי ואם כן הרי זה נחשב כאילו עשה את המצוה בפועל.
"בלילה ההוא" הוא "תקפו של נס": (א) שעל ידי שהאור בא למקום החושך הרי זה הוראה שזהו אור גדול ביותר שיכול להגיע גם במקום רחוק. (ב) וביאור עמוק יותר שההעלם מעורר את תוקף הגילוי - שהחושך עצמו ממשיך את הגילוי אור, ושייך לסוג הב' בקרבנות הכהן – לכפר על העגל.
הטעם שלא גזרו גזירה דרבה בפסח הוא מפני שההמשכה דפסח אינו נמשך ממילא ע"י השבת, ולכן צריכים לקיים את המצוות דפסח גם כשחל בשבת.
בפשטות משמע ששם העוף מורה על תכונתו, ולכן אומר רש"י "פירשו רבותינו", דבלא המסורה היינו אומרים ש"שלך" פירושו - לא השולה דגים (מלמטה למעלה), אלא - עוף המשליך (מלמעלה למטה) את ילדיו. והנה על דרך זה צריך לומר בכוס וינשוף ששמותיהם מרמזים על תכונותיהם.
בתחילת הפסוק "בין הטמא ובן הטהור" לא נאמר חיה, ולכן מפרש רש"י שהקס"ד הוא שקאי על בהמות, שאחד מהם טהור והשני - הדומה לו - הוא טמא, ולכן אומר חמור ופרה (וגם שהם בהוה). ובהמשך הכתוב "ובין החיה הנאכלת", מביא רש"י בקס"ד שקאי על חיות הדומות - צבי וערוד.
עיקר ההתחדשות הוא ב"תזריע" (דהולדה הוא רק גילוי ההעלם). עיקר המעלה הוא דוקא בבירור הגוף על ידי האדם (שדוקא האדם יכול לעבור על רצון ה'), שהוא  התחדשות שפועל האדם. וזהו ש"תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף".
לרש"י "תשב" הוא "לשון עכבה" בדמי טהרה, ו"טהרה", הוא "שם דבר", זאת אומרת לא רק שהאשה טהורה, אלא גם הדמים טהורים. אך מ"מ מתאים לשון "עכבה", שמצד זה שדמים בכלל הם טמאים מתאים לשון "עכבה" אף על פי שבענינינו הדמים טהורים. אך מ"מ אסורה לאכול בקשים מפני שהיא "טבולת יום ארוך". 
לרש"י "וכבס" הב' פירושו טבילה. שאף "סר מהם הנגע" מכל מקום התפשטה הטומאה בכל הבגד, ו"וכבס שנית" הוא בשביל הטהרה דשאר הבגד. ולכן מתאים הלשון "שנית", כי הטבילה השניה שהיא לטהרה היא באותו התוכן דהכיבוס הראשון שענינו הסרת הנגע. זה שצריך להיות "כל ימיו בתשובה" הוא - לא הסרת החטא, אלא - לתוספת טהרה.
"והובא אל הכהן" - גם בעל כרחו, מצד ההתעוררות מלמעלה. אך אח"כ צריך שההתעוררות תבוא למקום המצורע - גם מצד ענינו, וזהו "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה". בדורותינו אלה התשובה היא גם מצד ענינו דהמצורע – בחינת אתהפכא, ולכן נקרא הפרשה בשם "מצורע".
לר"י חצי שיעור אסור מה"ת, ולכן סובר שהרואה בעשירי צריכה שימו, אף שהוא "חצי שיעור" שהרי הראי' אינה יכולה להצטרף לראי' שלישית. בית שמאי סוברים שאזלינן בתר "בכח", ולכן גם הרואה בי"א שומרת יום, אף שבפועל אינה יכולה להיעשות זבה. גם אם המס"נ שישנו בכח בכל אחד אינו בא לפועל, מ"מ לומדים מדעת שמאי שה"בכח" הוא המכריע.
אהרן הי' חולה חולת אהבה, ולכן הוצרך לב' זירוזים. "אל תאכל צונן" הוא משל ל"ואל יבוא בכל עת" – אפילו באם הוא מקריב קרבנות. ו"אל תשכב בטחב" הוא משל ל"בזאת וגו'", שגם ביום הכיפורים אינו יכול להיכנס לקודש הקדשים "לשכב" במקום קדוש, אם אינו מביא את הקרבנות.
רש"י מפרש שהחידוש הוא ש"עשה כסדר הזה" – כסדר שביאר רש"י ולא כסדר המפורש בכתוב. אך לפי"ז קצת קשה הלשון "כאשר צוה את משה", (שהרי אהרן לא עשה כפי סדר הכתובים), ולכן מביא עוד חידוש "שלא היה לובשן לגדולתו", שעיקר ההדגשה בפסוק אינו "כאשר" אלא "צוה" – "כמקיים גזרת מלך".
עיקר המעלה הוא בפירות שנה החמישית, שאין בהם קדושה, ועל ידי שמרגיש שפירות אלו באים מה' הרי זה בבחינת "להוסיף לכם תבואתו".
לרש"י ישנם ב' סוגי אוב, שלעיל קאי על"מזיד בלא התראה בכרת", ואילו פה הכוונה ל"עדים והתראה בסקילה". "ושגגתם חטאת", לרמז שששגה של אוב או ידעוני חייב חטאת אחת, אך אם עשה שניהם חייב שתי חטאות.
"להזהיר גדולים על הקטנים" נאמר במצות כהונה ובאיסור אכילת שרצים ובאיסור אכילת דם, דבמצות אלו מודגש נקודת היהדות שבכל אדם (גם בקטנים) בשוה. 
כשאומרים שהקב"ה הוא כה"ג (וא"כ לכאורה אסור להתטמא לקרובים - לבנ"י) הכוונה היא שישנה דרגא בקדושת ה' שאינה יכולה להיטמא כי היא למעלה מכל ענין של טומאה (דלא ככהן גדול בגשמיות שרק אסור להתטמא אך שייך לטומאה).
 לרש"י קשה  מדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" רק בחלקו השני של הפסוק ולא בתחילת הפסוק, וזה הכריחו לומר שהתחלת הפסוק קאי על העדים, וסיום הפסוק קאי על כל בנ"י. דוקא ע"י שנתלה על העץ ומתכפר לו, מתגלה שהאדם הוא דיוקנו של מלך, ולכן מיד ישנה הציווי ש"לא תלין" כי זהו זלזולו של מלך. 
שמיטה - ביטול היש, ויובל - ביטול במציאות. (א) בזמן בית ראשון היה השמיטה שייך ליובל, שגם הקבלת עול היה באופן של השגה. (ב) בזמן בית מנו יובלות לקדש שמיטים, כי עכ"פ היה השגה שצריך להיות קבלת עול. (ג) ובגלות בבל לא מנו יובלות בכלל, כי ההשגה נתעלמה לגמרי.
הנמכר לע"ז משועבד לאדונו וחסר משעבודו לה', וא"כ ישנה קס"ד שתומ"צ אינו שייך איליו. ולכן נאמר "אני ה' אלוקיכם" – שמפני שיהודי קשור עם העצמות לכן יכול להמשיך שם הוי' גם בהיותו משועבד לההעלם דשם אלוקים– כשנמכר לעבודה זרה. ולכן נאמר "אני ה' -  נאמן לשלם שכר", שהשכר נמשך לו גם בהיותו בשיעבוד. 
 ר' יהודה ור' שמעון אזלי לשיטתייהו, ר' יהודה סובר שרק ביטול במציאות נקרא ביטול, ולכן על "והשבתי" מפרש "מעבירם מן העולם", ורבי שמעון סובר שגם ביטול הצורה נקרא ביטול, ולכן מפרש "משביתן שלא יזוקו". משמע שההלכה היא כר"ש, כי התכלית היא להפוך חושך לאור. 
רבי מאיר אומר שב' הקומות הם שני ענינים שונים ולכן אומר כשני קומות, ורבי יהודה סובר, שעל ידי ההודאה מגיעים לעצמות שלמעלה מגדרים, שגם בעבודה מלמטה למעלה ישנה המעלה דהאור וגילוי הנמשך מלמעלה, ולכן אומר "מאה אמה כנגד היכל וכתליו גו'".
ביאור ברמב"ם הל' פסוה"מ פ"א הכ"ג: לפיכך כה"ג כו' / התאמת מ"ש בלקו"ת (נשא כט, ב) שמנחת נדבה מביאה בכפיפה מצרית עם הש"ס (סוטה יד, ב) דפסול.
גילוי תורת החסידות בדורות האחרונים וביאור מעלת המשך יו"ט שר"ה תרס"ו לאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.
ביאור שיטת רש"י (ריש ברכות) דהקטר חלבים ואברים לא גזרו חכמים שיהא עד חצות; שקו"ט אם הטומאה דבר נוסף או באה ממילא ע"י העדר הקדושה.
הוראה משבת הגדול - הפעולה באוה"ע.
ביאורים בתהלים מזמור ע"א
213 - בך ה' חסיתי גו' / 215 - בצדקתך תצילני גו' / 216 - הי' לי לצור מעון גו' / 219 - אלקי פלטני מיד רשע גו' / 221 - כי אתה תקותי אד' גו' / 223 - עליך נסמכתי מבטן גו' / 225 - כמופת הייתי לרבים גו' / 228 - ימלא פי תהלתך גו' / 230 - אל תשליכני לעת זקנה גו' / 233 - כי אמרו אויבי לי גו' לאמר אלקים עזבו גו'.
ברכה
ברכה להמברכים והשייכות למעלת "יום השמיני" על שבעת ימי המילואים / הקשר בין ברכה ל"החודש הזה"; מעלת ענין ה"עמל" ושייכותו לכאו"א מישראל, אפילו קטנים.
כוונת זמן חירותנו - מתן תורה/ המשכת חירות ושמחה דפסח על כל השנה / נסים דמצרים - היפך טבע דקדושה, וכן צ"ל בכל עניני תומ"צ / המשכת החירות על כל השנה, שבכל דרכיך דעהו / שילוח מצה שמורה / מצה - מיכלא דמהימנותא, דאסוותא / עלי' מחיל אל חיל בענין האמונה / שמחה פורצת גדר / זמן חירות הנשמה; הגוף ניזון ממאכל אמונה, כמו שפסח עיקרו בא לאכילה / התחלת קיום עם ישראל ע"י אמונה (זכרתינ לך חסד נעוריך גו') וכן בכל דור ודור / חירות רוחני עיקר ולכן התחלת חג הפסח בקיום מצוה / זמן יצי"מ מסוגל ביותר לגידול ברוחניות וקבלת השפעות אדמו"ר / הזמן בין פסח לעצרת יש בו סגולה לחיזוק בתומ"צ ובפרט לנשים / נשי ישראל במצרים גידלו את הילדים שאמרו בקרי"ס "זה אלי" / שייכות הזמן שבין פורים לפסח לנשים / הדגשה בחג הפסח על ענין החינוך / עבודתינו כמו אנשי צבא שיסודם האמונה בראש כל המפקדים הוא אדמו"ר, והקשר לחג הפסח / הרמז ב"מעות חטים" לפני פסח - בירור הגוף ולא סיגופים / קירוב כל בנ"י לתומ"צ.
אמירת הלל בשחיטת הפסח / ב' תבשילין בזמן הבית / "הא לחמא עניא" - הטעם שנקבע בתחילת "מגיד" ודיוק הנוסח "הא לחמא" ( לא "כהא") / הרמז בכמה פרטים בהגדה על הנחיצות לקרב את כל ישראל לתומ"צ / לתלמידי הישיבות: ההוראה מהארבעה בנים שבהגדה.
כשאין שבת מפסיק בין ימי חוה"מ - הוראה מיוחדת בזה: הוספה בתורה / פסח - פה סח, דיבור בד"ת/ צ"ל גם בנשים.
כאילו ביום זה (בכל השנה) הי' נס קרי"ס ושירת הים.
ענין סעודת משיח שנתגלה ע"י הבעש"ט דוקא; מעלת המצה דז/' ימים על ליל א'; ד' כוסות בסעודת משיח שנתגלה ע"י אדמו"ר הרש"ב נ"ע; חיזוק וביסוס שכונות של אחב"י.
הוראה מימי הספירה - יוקר הזמן; בפרט בארה"ק / יוקר הזמן, בפרט במי שיש לו השפעה על רבים / סיום תניא ח"א והתחלת ח"ב והקשר לימי הספירה / בכל יום נוסף באור הקשור לקבלת התורה / "היום שני ימים" ולא "יום שני" וכיו"ב / הכנה לקבלת התורה בפרט בילדים, בנינו עורבים אותנו / שקו"ט בדין ספה"ע וחג השבועות בעובר קו התאריך / דין המסתפק באיזה יום בספירה עומד / אם ראוי לומר קדיש אחר ספה"ע שאחר עלינו.
ת"ח צריך שיהי' בו שמינית שבשמינית; "שמיני שמונה שמנה" / תו"כ ר"פ "כשם שהוא יחידי כו'" ופי' הבעש"ט בזה בצוואת הריב"ש / ביאור פרש"י (ט, כג) "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני כו'" ע"ד החסידות / למה יגרע חלקם של המקבלים חיות מגקה"ט / הידור בכשרות בנוגע לילדים.
ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, רחל ולא דוד, ר' מורה על עניוות יתירה; הכרח גיור כהלכה / אבות הן המרכבה / חודש זיו שבו נולדו זיותני עולם / בכל יום מצות ספירה; התחלת בנין בית ראשון / ל' ניסן - חיבור ניסן ואייר.
התעוררות באופן ד"ילדה זכר"/ ספרא שמיני "אותו יצה"ר תעבירו מלבכם כו'" / הנהגת יולדת בקשר ללימוד שיחות כו' / תחלת כניסת נפש הקדושה בשעת המילה / כמה מדריגות בכניסת נפש דקדושה התלויות בזמן: מילה, כשהגיע לחינוך, מחוייב במצות וכו' / שהחיינו בברית מילה / איחור ברית מילה כדי שתהי' ברוב עם / נתינת שמות אם שייך לאב או לאם / האדם בעה"ב על שמו ויכול לשנותו / בתרגום יונתן (יג, א; לא) לא תרגם "ואל אהרן" / ביאור בלקו"ת ד"ה קמיפלגי ספ"א; שם ספ"ב; שם פ"ג וד'.
אופן עשיית מקוה ע"ג האוצר ע"פ תקנת אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע / מעלת התקנה הנ"ל / מעלת טבילה במקוה; לימוד חסידות צ"ל גם לפני שינוי ההנהגה בענין זה / שמירת הברית / אם איסור הוצאת ז"ל נמנה במנין המצוות / תיקונים לקרי / טבילה ברואה מים חלוקים (מג"א סתר"ו סק"ח ורספ"ח); מספר הטבילות / גדר טומאת נדה ואיסור נגיעה כו' / סיום הש"ס - החילוק בין טומאת נדה וטומאת זבה בעבודת האדם והקשר לתחילת הש"ס.
ביאור בדברי הזהר (ח"ג קמה, ב) דכהן שאין לו בת זוג אסור בעבודה / שקו"ט בגדר הלאו דאשת איש וחלותו על האשה.
עלי' לארה"ק - תוס' קדושה והרמז ב"קדושים תהיו" / קדושים תהיו, פרושים מן המותרות, כל עדת בני ישראל, והכח לזה - כי קדוש אני / הסתר הזקן אסורה ע"פ פסק הצ"צ / שלא "ליישר" הזקן / נחיצות הזהירות בגידול הזקן / התיקון על שנאת חנם - אהבת חנם.
להזהיר גדולים על הקטנים, כח השכל על כל המעשה, ובאופן דפסח שני - תשובה / הזהרת גדולים על הקטנים בשקצים, דם וטומאה / מקור מצות קבורה מן התורה / ל"קאנווענשאן" העשירי דנשי חב"ד, "ונקדשתי בתוך בנ"י" בעשרה דוקא / פעולת כה"ג ביוה"פ בקדה"ק משפיעה על כל ימות השנה / הטעם שבקצירת העומר הי' הפירסום פחות מבשמחת ביה"ש.
שיחת ל"ג בעומר תשכ"ז: הלימוד מרשב"י - זוכתן של ישראל, בשנת הקהל, ובפרט שבאה"ק, ע"י הוספה בתורה לזכותם / מכתב ל"ג בעומר תשכ"ז: שנת הקהל, אהבת ישראל. זכות ישראל / הילולא דרשב"י - יום סגולה לחיזוק שיעורים בפנימיות התורה / בפע"ח (דפוס דובראוונא) שרשב"י הי' מתלמידי ר"ע שמתו בין פסח לעצרת / "ל"ג בעומר" בגימטריא משה / ל"ג בעומר והתגלות הבעש"ט / ל"ג בעומר - עת סגולה להתעוררות על לימוד פנימיות התורה / ההוראה מל"ג בעומר לנשים / המשכת פנימות התורה בכל כחות האדם ופרטיו / ביאור ענין "לא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב, ב) והלימוד בענין אהבת ישראל ובפרט לילדי ישראל / הכרח לימוד החסידות בזמננו; מראי מקומות לדא"ח בענין רשב"י; ביאור מרז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב) שאמר ר"ש לרשב"י "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך" / ל"ג בעומר - הפצת התורה מתוך אהבת ישראל ומס"נ; גילוי פנימיות התורה / היסוד למצוות שבין אדם לחבירו - קבלת עול מלכות שמים / כתיבת שם "עקיבא" / תספורת לבן שלש שיום הולדתו בכ"ג ניסן - בל"ג בעומר / כנ"ל מי שנולד בחוה"מ פסח / לא לדחות התספורת מי"ד שבט לל"ג בעומר; זמן הכניסה לחדר; אם להזהר מלימוד לפני ג' שנים / מנהג התספורת הראשונה ביום הולדת הג' / לא לדחות התספורת מיום ההולדת לל"ג בעומר / שליחות תלמידי תו"ת לאוסטרליא והוראות על הנסיעה.
עשיית פרוזבול בסוף השנה הששית / כל שנת השמיטה כמו שבת - שבת להשם / הדמיון בין שמיטה לקדושת שבת.
קדושה טהרה וצניעות - היסודות למשכן ה'; בפרט בנשים / ביאור הפסוק "אם בחוקותי גו' " ע"ד החסידות / ביאור הפסוק "וכשלו איש באחיו" למעליותא / העשירי יהי' קודש - "מכל מקום", אבל מ"מ צ"ל פעולה דיציאה מן הדיר; שקו"ט באריכות בזה.
מקור מ"ש שאבטליון לימד תלמידים שאינם מהוגנים / אבטליון וגלגולו.
ידיעה ובחירה - שקו"ט באריכות.
ביאור הסדר בן חמש שנים כו' בן ח"י לחופה בן כ' לרדוף / ביאור במ"ש בדרך החיים (למהר"ל) שבאברהם נאמר "עמו ובבלעם "אתו" - כ"א בתנחומא ובויק"ר / עז כנמר כו' כנגד ד' אותיות שם הוי', ותכליתם לעשות רצון כו' (קוצו של יו"ד).
כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו' כל העולם כולו כדאי הוא לו.

Heading