ענין שמיטה ויובל בפנימיות הענינים הוא ששמיטה הוא בחינת ביטול היש, ולכן בשמיטה ישנה השאלה "וכי תאמרו מה נאכל". ויובל הוא ביטול במציאות, גילוי ספירת הבינה הפועלת חרות מכל הענינים הבלתי רצויים. 

והנה המעלה בביטול במציאות הוא בכמות הביטול, שהביטול פועל בכל מציאות האדם. והמעלה בביטול היש הוא באיכות הביטול, שהביטול אינו בא מצד השגת ומציאות האדם אלא מצד מלכות שמים. 

ועל פי זה יובן הביאור בשלושת השלבים דשמיטה: (א) בזמן בית ראשון היה השמיטה שייך ליובל, שגם הקבלת עול היה באופן של השגה. (ב) בזמן בית שני, כשלא האיר בחי' בינה, מנו יובלות לקדש שמיטים, אך היובל עצמו לא היה נוהג, כי לא היה גילוי ההשגה, אך על כל פנים היה השגה שצריך להיות קבלת עול – בחינת חב"ד שבהוד. (ג) ובגלות בבל לא מנו יובלות בכלל, כי ההשגה נתעלמה לגמרי - בחינת הוד שבהוד. 

והנה, אף שהביטול דזמן גלות הוא ביטול שלמטה מטעם ודעת, מכל מקום שורש הביטול הוא מעצם הנשמה שלמעלה משכל, ורק שעצם הנשמה היא בהעלם בזמן הגלות. וזהו המחלוקת דהבבלי והירושלמי, האם שמיטה בזמן הזה הוא מדאורייתא או מדרבנן, דבבבלי - שענינה "במחשכים הושבני" - רואים רק את החיצוניות דקבלת עול, ולכן סובר הבבלי ששמיטה בזמן הזה הוא מדאורייתא אף שאין היובל נוהג, כי שמיטה בזמן הזה הוא ענין בפני עצמו שאינו קשור ליובל. משא"כ הירושלמי סובר ששמיטה בזמן הזה הוא מדרבנן, והוא זכר לענין השמיטה שבזמן הבית, כי רואים את הפנימיות דהביטול שהוא מצד עצם הנשמה.