בסיום הסדרה נאמר "והבגד אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר", ומפרש רש"י ש"וכבס" פירושו טבילה, ומביא ראיה לזה "תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון ויתחוור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע".

וצריך להבין הרי לכאורה כשהכתוב אומר "וכבס שנית" משמע שהפעם השנית היא כהפעם הראשונה, ואם כן איך אפשר לפרש שהפעם השנית היא טבילה ולא ליבון? ומדוע מביא "שנית" בדיבור המתחיל?

[והנה, אין לפרש שרש"י מביא "שנית" לא לראיה אלא אדרבא מפני שמ"שנית" ישנו קושי לפירושו ולכן מביאו בדיבור המתחיל להבהיר שאעפ"כ מפרש שהכוונה לטבילה. והטעם שמפרש שהמשמעות הוא טבילה - אף שמ"שנית" משמע שהכוונה לכיבוס - הוא מפני שאם נפרש שגם בפעם הב' פירושו ליבון קשה מהו הטעם לציווי זה ללבנו שנית? אך אין לפרש כן, כי לפי זה קשה מדוע מוציא רש"י את תיבת "שנית" מפשוטו רק מפני הקושי שטעם הציווי אינו מובן. ובפרט שעל פי זה יוצא שכשהנגע סר לגמרי הוא חמור יותר מכהה הנגע, דכשכהה הנגע צריך רק לקרוע את הנגע ולשרפו, ואילו כשסר מהם הנגע לגמרי אזי צריך לטבול את כל הבגד (דאם הפירוש הא ליבון אזי צריך ללבן רק את מקום הנגע ולא את כל הבגד, משא"כ טבילה קאי על כל הבגד). ועל כן צריך לומר ש"שנית הוא ראיה לפירושו כדלקמן].

ויובן בהקדים שישנם ב' אופנים לפרש את טעם הכיבוס לאחר ש"סר מהם הנגע": (א) שאף שנראה לעינים שהנגע סר, מכל מקום נחשב כאילו הנגע עדיין שם כי לא הסירו אותו על פי ציווי התורה – דהכיבוס בראשון לא היה להסיר את הטומאה אלא להסגיר ולראות האם הנגע יתפשט – ולכן צריך לכבס עוד פעם כדי לפעול טהרה, וכיבוס יכול להתפרש כליבון כי תוכן הכיבוס הוא להסיר את הנגע (ולא את הטומאה, וכדלקמן). 

(ב) אף ש"סר מהם הנגע" מכל מקום התפשטה הטומאה בכל הבגד, ולכן ו"וכבס שנית" הוא בשביל הטהרה דשאר הבגד. ועל פי זה צריך לומר ש"כיבוס" הוא טבילה כי הנגע כבר אינו נמצא, ורק שצריך להסיר את הטומאה, והסרת הטומאה הוא דוקא על ידי טבילה.  

ולכן סובר רש"י ש"שנית" מכריח כהאופן הב', דלהאופן הא' אין שייכות בין הכיבוס הראשון - שענינו להסגיר - לכיבוס השני שענינו טהרה, ולכן אין מתאים הלשון "שנית" שמשמעה שהכיבוס השני הוא אותו תוכן דהכיבוס הראשון (ואף שהפעולה דכיבוס דומה, מכל מקום מפני שהתוכן אינו דומה אי אפשר לקראו "שנית"). ודוקא לפירוש הב' שייך לומר "שנית" כי הטבילה השניה שהיא לטהרה היא באותו התוכן דהכיבוס הראשון שענינו הסרת הנגע, ואח"כ הכיבוס השני – טבילה – ענינה שלימות הטהרה להסיר את התפשטות הטומאה בשאר הבגד. 

מיינה של תורה: נגע בא על לשון הרע, שהוא חטא כללי שמביא "לדבר באלוקים וכופרין בעיקר", ולכן טהרת הנגעים מורה על התשובה. והלימוד מרש"י הוא שאף שלאחר התשובה צריך להביא קרבן עולה – ובזמן הזה צריך להתענות - מכל מקום לאחר הכיבוס הראשון  סר הנגע לגמרי – וכלשון אדמו"ר הזקן "שנמחל לו לגמרי" – וזה שצריך לעשות עוד ענין כדי שיהיה "מרוצה וחביב כקודם החטא" הרי זה רק מצד שנשאר איזה רושם מהחטא, אך החטא עצמו סר לגמרי. ולכן זה שצריך להיות "כל ימיו בתשובה" אינו ענין של הסרת החטא אלא טבילה – תוספת טהרה שבא על ידי הטבילה "במי הדעת הטהור". שלכן אומר אדמו"ר הזקן שהתשובה שצריך להיות כל ימיו הוא תשובה עילאה שענינה "דיתעסק באורייתא".