אחד החיובים בפורים הוא "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ומבואר בספרים שהפירוש הוא שלא ידע ש"ארור המן" הוא בגימטריא "ברוך מרדכי". אך לפירוש זה קשה, שהרי כשהתורה אומרת שישנו קשר של גמטריא בין שני ענינים הרי זה סימן שהם קשורים זה לזה בתוכנם, ואיך אפשר לומר שישנו קשר בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"? והביאור: בכל דבר ישנו ניצוץ אלוקות, והניצוץ הוא הכוונה העליונה שבנברא זה. והנה, הניצוץ והכוונה של המן הןא שיתהפך לבחי' מרדכי, - דענין הפורים הוא הפיכת ובירור "ארור המן", קליפה וסטרא אחרא, ל"ברוך מרדכי" - וא"כ יוצא שבפנימיות ישנו שייכות ביניהם. ובעומק יותק כשרואה "ארור המן" הנה מיד רואה רק את הכוונה שבו - "ברוך מרדכי". וזה נעשה על ידי העבודה שלמעלה מטעם ודעת – "עד דלא ידע".

וענין זה קשור לפרשת ויקרא, שהתחלתה היא "ויקרא" לשון חיבה, וסיומה היא "לאשמה בה" – עבירה במזיד נגד הקב"ה – "תמעול מעל בה'", ולכאורה שם הפרשה הוא תוכן כל הפרשה, ואם כן איך שייך לומר ש"ויקרא" - לשון חיבה - הוא התוכן דסיום הפרשה? והביאור: על ידי התשובה מתהפכים הזדונות לזכיות, וזה מדגיש עוד יותר את חיבת הקב"ה לבני ישראל, שאף לאחר החטא יכולים לשוב בתשובה, כי בני ישראל קשורים עם בעל הרצון שאינו מוכרח ברצון.

וזה מרומז בלקוטי תורה במאמר דיבור המתחיל "ולא תשבית", שמבאר שם שבאלוקים ישנם ק"כ צירופים שמהם יונקים ק"כ צירופים שבנוגה, וב' פעמים ק"כ בגמטריא מר, והמלח ממתיק את הדינים שבאים מהמרירות. וזהו שהצמח צדק מוסיף בהגה"ה, בסעיף קודם, "שלכן נקרא תורה משל הקדמוני שהוא כלי לאוא"ס כו' כמ"ש מזה בדרוש פורים", שבזה מרמז לענין האתהפכא שבפורים.

ומרומז גם בזה שמהפכים את המשל - שענינו העלם - לכלי לאוא"ס (דבענין אחד משל הוא העלם יותר מחידה, כי במשל לפעמים אין יודעים שישנו נמשל, משא"כ בחידה), לכלי לאוא"ס. ובזה רואים את גודל הדיוק שבדברי רבותינו נשיאינו גם בענינים שהם לכאורה רק דרך אגב, ועד כמה צריכים להתמסר ולעיין גם בהם.