לקוטי שיחות ח"ז ע' 65 (שמיני ב)
קיצור
ברש"י (יא, מז): "בין הטמא ובין הטהור: צ"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו. ובין החיה הנאכלת: צ"ל בין צבי לערוד והלא כבר מפורשים הם אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה".
צריך להבין מהו ההוכחה בפשוטו של מקרא שמדובר במינים אלו דוקא?
והביאור: הלשון "להבדיל" שייך רק בדברים הדומים זה לזה. והנה, בחלק הראשון של הפסוק "בין הטמא ובן הטהור" לא נאמר חיה, ולכן מפרש רש"י שהקא סלקא דעתך הוא שקאי על בהמות, שאחד מהם טהור והשני - הדומה לו - הוא טמא, ולכן אומר חמור ופרה (וגם שהם בהוה). ובמסקנא, מפני שנאמר טהור וטמא - דבכלל בנוגע לאכילה הנה טמא קאי על המין הטמא, אך אי אפשר לפרש כן בנדון דידן, ולכן - מפרש רש"י "בין טמאה לך לטהורה לך", שקאי על הנאמר לפני כן שנבלת בהמה מטמאה את האדם – "הטמאה לך".
ובהמשך הכתוב "ובין החיה הנאכלת", מביא רש"י בקא סלקא דעתך שקאי על חיות הדומות זו לזו שהם צבי וערוד. ובמסקנא מפרש רש"י "בין שנולדו בה סימני טרפה כו'", כי מפני שמדובר בנוגע לאיסור והיתר אכילה - ולא בנוגע לטומאה וטהרה – לכן מפרש "בין שנולדו בה סימני טריפה כו'", כי טרפה אינו שייך לטומאה, כי גם "כשנולדו בה סימני טרפה" אינה מטמאה אם נשחטה כראוי.
מעניני ההלכה שברש"י: הדין הוא שכדי שהשחיטה תהיה כשרה צריך לשחוט רוב של שני הסימנים, ואם כן קשה מדוע אומר רש"י "בין נשחט חציו של קנה" ולא חציו של סימן – המורה גם על הושט? והביאור: ושט שניקב במשהו הוא טריפה, ואם כן אם לא שחט רובו של ושט, אזי הבהמה היא טרפה מתחילת השחיטה, ואם כן ההבדל בין הטהורה לטמאה היא יותר ממשהו, דבתחילת השחיטה היא טמאה ואינה טהורה עד שישחט רובו ואם כן אין מתאים הלשון "להבדיל" שמשמעו הבדל בין ב' דברים הקרובים ודומים. ולכן נקט רש"י "חציו של קנה", דאין נקב פוסל בקנה, ואם כן ההבדל בין טמאה לטהורה הוא במשהו, שלכן צריך ציווי מיוחד להבדיל.
עוד ענין בהלכה: מפירוש זה רואים ששיטת רש"י בפשוטו של מקרא הוא ש"ספיקא דאורייתא לחומרא" הוא מן התורה, ד"אי אפשר לדקדק", ואם כן בנשחט חציו ישנה ספק אם באמת נשחט רובו, ומכל מקום אמרה תורה שצריך להבדיל.
מיינה של תורה: גם סיום הפרשה קשור עם שם הפרשה, והשייכות הוא שדוקא כשההבדל בין הטמא לטהור הוא כחוט השערה אזי יש צורך בנתינת כח מיוחדת מבחינת שמיני שלמעלה מהשתלשלות – בחינת הרצון שלמעלה מהשכל - לקיים את רצון ה', שדוקא אז אין הנפש הבהמית יכולה להעלים ולטעון באיצטלה דקדושה שהדבר טהור.
צריך להבין מהו ההוכחה בפשוטו של מקרא שמדובר במינים אלו דוקא?
והביאור: הלשון "להבדיל" שייך רק בדברים הדומים זה לזה. והנה, בחלק הראשון של הפסוק "בין הטמא ובן הטהור" לא נאמר חיה, ולכן מפרש רש"י שהקא סלקא דעתך הוא שקאי על בהמות, שאחד מהם טהור והשני - הדומה לו - הוא טמא, ולכן אומר חמור ופרה (וגם שהם בהוה). ובמסקנא, מפני שנאמר טהור וטמא - דבכלל בנוגע לאכילה הנה טמא קאי על המין הטמא, אך אי אפשר לפרש כן בנדון דידן, ולכן - מפרש רש"י "בין טמאה לך לטהורה לך", שקאי על הנאמר לפני כן שנבלת בהמה מטמאה את האדם – "הטמאה לך".
ובהמשך הכתוב "ובין החיה הנאכלת", מביא רש"י בקא סלקא דעתך שקאי על חיות הדומות זו לזו שהם צבי וערוד. ובמסקנא מפרש רש"י "בין שנולדו בה סימני טרפה כו'", כי מפני שמדובר בנוגע לאיסור והיתר אכילה - ולא בנוגע לטומאה וטהרה – לכן מפרש "בין שנולדו בה סימני טריפה כו'", כי טרפה אינו שייך לטומאה, כי גם "כשנולדו בה סימני טרפה" אינה מטמאה אם נשחטה כראוי.
מעניני ההלכה שברש"י: הדין הוא שכדי שהשחיטה תהיה כשרה צריך לשחוט רוב של שני הסימנים, ואם כן קשה מדוע אומר רש"י "בין נשחט חציו של קנה" ולא חציו של סימן – המורה גם על הושט? והביאור: ושט שניקב במשהו הוא טריפה, ואם כן אם לא שחט רובו של ושט, אזי הבהמה היא טרפה מתחילת השחיטה, ואם כן ההבדל בין הטהורה לטמאה היא יותר ממשהו, דבתחילת השחיטה היא טמאה ואינה טהורה עד שישחט רובו ואם כן אין מתאים הלשון "להבדיל" שמשמעו הבדל בין ב' דברים הקרובים ודומים. ולכן נקט רש"י "חציו של קנה", דאין נקב פוסל בקנה, ואם כן ההבדל בין טמאה לטהורה הוא במשהו, שלכן צריך ציווי מיוחד להבדיל.
עוד ענין בהלכה: מפירוש זה רואים ששיטת רש"י בפשוטו של מקרא הוא ש"ספיקא דאורייתא לחומרא" הוא מן התורה, ד"אי אפשר לדקדק", ואם כן בנשחט חציו ישנה ספק אם באמת נשחט רובו, ומכל מקום אמרה תורה שצריך להבדיל.
מיינה של תורה: גם סיום הפרשה קשור עם שם הפרשה, והשייכות הוא שדוקא כשההבדל בין הטמא לטהור הוא כחוט השערה אזי יש צורך בנתינת כח מיוחדת מבחינת שמיני שלמעלה מהשתלשלות – בחינת הרצון שלמעלה מהשכל - לקיים את רצון ה', שדוקא אז אין הנפש הבהמית יכולה להעלים ולטעון באיצטלה דקדושה שהדבר טהור.