לקוטי שיחות ח"ז ע' 105 (מצורע ב)
קיצור
במשנה האחרונה דמסכת נדה ישנה מחלוקת בנוגע לזבה קטנה שראתה ביום אחד עשר, שבית שמאי סוברים שצריכה שימור מדאורייתא (אף שאינה יכולה להיעשות זבה גדולה מפני שכל ג' הראיות צריכים להיות בי"א ימי זיבה), ורבי יוחנן אליבה דבית הלל אומר שהרואה ביום אחד עשר אינה צריכה שימור, אך הרואה ביום העשירי צריכה שימור. וריש לקיש בדעת בית הלל סובר שגם הרואה ביום העשירי אינה צריכה שימור.
ויש לומר שרבי יוחנן וריש לקיש הולכים לשיטתייהו בענין חצי שיעור. דרבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מן התורה כי "חזי לאצטרופי", שהשיעור הוא גדר בכמות, אך איכות האיסור ישנו גם בחצי שיעור. וריש לקיש סובר שחצי שיעור מותר מן התורה, כי "אכילה אמר רחמנא וליכא", ששיעור הוא ענין של איכות, ואכילת חצי שיעור אינו באיכות וגדר אכילה.
וזה טעם המחלוקת בנוגע לרואה ביום עשירי (לשיטה הראשונה בגמרא (נדה עב, ב) ש"רבי יוחנן אומר עשירי כתשיעי, וריש לקיש אומר עשירי כאחד עשר"). שלרבי יוחנן צריכה שימור כי יום העשירי הוא בגדר להצטרף ליום אחד עשר, ורק שהוא חצי שיעור מפני שאינו יכול להצטרף לראיה שלישית (עשירי כתשיעי). אך לשיטת ריש לקיש, מפני שהראיה ביום העשירי אינה בגדר ראיה שיכולה להביאה לזבה גדולה, אינה צריכה שימור.
ולשון הב' בגמרא הוא "רבי יוחנן אומר הלכה אחד עשר הוא דלא בעי שימור הא לאחריני הוי שימור. וריש לקיש אמר הלכות, לא אחד עשר בעי שימור ולא שימור לעשירי הוי". והביאור בזה הוא שיום השימור אינו מפני התפשטות הטומאה מיום הקודם ליום השימור אלא השימור הוא מצד היום עצמו. ואם כן כמו שהראיה ביום אחד עשר אינה יכולה לעשות זבה גדולה ולכן אינו צריך שימור, כך אינו נעשה שימור ליום שלפניו.
והנה, יש לומר שגם לבית שמאי, האומרים שיום אחד עשר בעי שימור, שומרת יום קשור עם טומאת זבה (אף שסוברים שצריכה שימור אף שאינה יכולה להיעשות זבה גדולה). ויובן בהקדים הלשיטתייהו דבית שמאי ובית הלל, שבית שמאי סוברים אזלינן בתר בכח ובית הלל סוברים שאזלינן בתר בפועל. (מבאר את הצריכותא דחלות דבש ונרות).
ועפי"ז יש לומר ששיטת ב"ש היא שאזלינן בתר בכח, וא"כ יום י"א הוא כמו שאר הימים - ולכן בעי שימור - אף שבפועל אינה יכולה להיעשות זבה.
והחידוש בדעת בית שמאי בנדון דידן, הוא שהגם שאי אפשר להבכח לבוא לפועל, מכל מקום אזלינן בתר בכח.
מיינה של תורה: בכל איש ישראל ישנו כח המסירות נפש. וגם אם כח המסירות נפש נשאר בכח, בחינה אחד עשר שלמעלה מפעולה על העשר כוחות, ואפילו אם הכוחות הגלויים אינם מוכשרים לקבל את כח המסירות נפש, מכל מקום, לומדים מדעת בית שמאי שהכח הוא המכריע.
ויש לומר שרבי יוחנן וריש לקיש הולכים לשיטתייהו בענין חצי שיעור. דרבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מן התורה כי "חזי לאצטרופי", שהשיעור הוא גדר בכמות, אך איכות האיסור ישנו גם בחצי שיעור. וריש לקיש סובר שחצי שיעור מותר מן התורה, כי "אכילה אמר רחמנא וליכא", ששיעור הוא ענין של איכות, ואכילת חצי שיעור אינו באיכות וגדר אכילה.
וזה טעם המחלוקת בנוגע לרואה ביום עשירי (לשיטה הראשונה בגמרא (נדה עב, ב) ש"רבי יוחנן אומר עשירי כתשיעי, וריש לקיש אומר עשירי כאחד עשר"). שלרבי יוחנן צריכה שימור כי יום העשירי הוא בגדר להצטרף ליום אחד עשר, ורק שהוא חצי שיעור מפני שאינו יכול להצטרף לראיה שלישית (עשירי כתשיעי). אך לשיטת ריש לקיש, מפני שהראיה ביום העשירי אינה בגדר ראיה שיכולה להביאה לזבה גדולה, אינה צריכה שימור.
ולשון הב' בגמרא הוא "רבי יוחנן אומר הלכה אחד עשר הוא דלא בעי שימור הא לאחריני הוי שימור. וריש לקיש אמר הלכות, לא אחד עשר בעי שימור ולא שימור לעשירי הוי". והביאור בזה הוא שיום השימור אינו מפני התפשטות הטומאה מיום הקודם ליום השימור אלא השימור הוא מצד היום עצמו. ואם כן כמו שהראיה ביום אחד עשר אינה יכולה לעשות זבה גדולה ולכן אינו צריך שימור, כך אינו נעשה שימור ליום שלפניו.
והנה, יש לומר שגם לבית שמאי, האומרים שיום אחד עשר בעי שימור, שומרת יום קשור עם טומאת זבה (אף שסוברים שצריכה שימור אף שאינה יכולה להיעשות זבה גדולה). ויובן בהקדים הלשיטתייהו דבית שמאי ובית הלל, שבית שמאי סוברים אזלינן בתר בכח ובית הלל סוברים שאזלינן בתר בפועל. (מבאר את הצריכותא דחלות דבש ונרות).
ועפי"ז יש לומר ששיטת ב"ש היא שאזלינן בתר בכח, וא"כ יום י"א הוא כמו שאר הימים - ולכן בעי שימור - אף שבפועל אינה יכולה להיעשות זבה.
והחידוש בדעת בית שמאי בנדון דידן, הוא שהגם שאי אפשר להבכח לבוא לפועל, מכל מקום אזלינן בתר בכח.
מיינה של תורה: בכל איש ישראל ישנו כח המסירות נפש. וגם אם כח המסירות נפש נשאר בכח, בחינה אחד עשר שלמעלה מפעולה על העשר כוחות, ואפילו אם הכוחות הגלויים אינם מוכשרים לקבל את כח המסירות נפש, מכל מקום, לומדים מדעת בית שמאי שהכח הוא המכריע.