ברש"י (יב, ד): "תשב: אין תשב אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש וישב באלוני ממרא".

וצריך להבין, מדוע מביא ב' ראיות, ואינו מסתפק בפסוק הראשון - "ותשבו בקדש" - ששם מוכח ש"תשב" הוא לשון עכבה, שהרי נתעכבו שם בניגוד לרצונם (משא"כ "וישב באלוני ממרא" - ששם לא היה אחר שהכריח אותו לישב שם, ולכן קס"ד לומר ש"וישב באלוני ממרא" הוא מלשון ישיבה ולא עכבה, ורק שלאחר שמוכרחים לפרש ש"ותשבו בקדש" פירושו עכבה, אזי מסתבר שגם "וישב באלוני ממרא הוא לשון עכבה"). 

וממשיך רש"י: "בדמי טהרה: אע"פ שרואה טהורה. בדמי טהרה: לא מפיק ה"א והוא שם דבר כמו טוהר. ימי טהרה: מפיק ה"א ימי טוהר שלה. לא תגע: אזהרה לאוכל כמו ששנויה ביבמות".

ובזה צריך להבין, מהו המקור בפשוטו של מקרא ש"תגע" פירושו תאכל?

וברש"י: "בכל קדש וגו': לרבות את התרומה לפי שזו טבולת יום ארוך שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים שלמחר תביא את כפרת טהרתה". 

הביאור בכל זה: רש"י מפרש את השייכות ד"תשב" ל"דמי טהרה", ומפרש ש"תשב" הוא לשון עכבה בדמי טהרה. ואחר כך מפרש את תיבת "טהרה", שהוא "שם דבר", זאת אומרת לא רק שהאשה טהורה, אלא גם הדמים טהורים. אך על פי זה קשה לשון "עכבה", דמשמע שישנו דבר המעכב את האדם להיות במקומו האמיתי, דאם נאמר שהיא טהורה אף שהדמים טמאים אזי ניחא, שהרי היא מתעכבת בטהרה, אף שהדמים טמאים. אך לפירוש רש"י שגם הדמים טהורים אם כן מהו לשון עכבה הרי אין דבר שיטמאה? ועל זה מביא רש"י הפסוק "וישב באלוני ממרא", שה' אמר לאברהם להתהלך בארץ, אך צריך לומר שהיה לו סיבה לישב באלוני ממרא, ואעפ"כ נאמר לשון עכבה מצד עצם הדבר (ציווי ה') שהיה עליו להתהלך, אף שבמצב זה (מצד הסיבה) היה מקומו באלוני ממרא, ולא רק התעכב שם. ועל דרך זה בעניננו, שמצד זה שדמים בכלל הם טמאים מתאים לשון "עכבה" אף על פי שבענינינו הדמים טהורים.

אך קא סלקא דעתך לומר שהדמים טהורים רק בנוגע לבעלה אך לא בנוגע לקדשים ולמקדש, ועל זה מחדש רש"י "ימי טהרה: מפיק ה"א ימי טוהר שלה", שגם בנוגע למקדש היא טהורה, והסיבה ל"בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" הוא מפני שהיא טבולת יום ארוך. 

ופירוש זה, שהיא טהורה גם לגבי קדשים – ורק שהיא מחוסרת כיפורים עד מלאות ימי טהרה – מכריחו לפרש ש"לא תגע" הוא לא תאכל. דאם היינו לומדים שהיא טמאה בנוגע לקדש, אז היינו חושבים ש"לא תגע" הוא כפשוטו, שאף שלא מצינו שטמא אסור לגעת בקדשים מ"מ היינו חושבים שטומאת לידה חמורה יותר. אך לאחר שפירש רש"י שהיא טהורה, ורק שאינה יכולה לאכול קדשים מצד דבר צדדי, אזי אי אפשר לפרש "לא תגע" כפשוטו, בה בשעה שלא מוצאים שטמא אינו יכול לגעת בקדשים, ולכן מפרש "לא תאכל". 

מיינה של תורה: בישיבה ישנם ב' פרושים: יושב, וגר בקביעות. ורש"י מפרש ש"אין ישיבה אלא לשון עכבה", שב' הפירושים - יושב וגר בקביעות -  קשורים לישיבה לשון עכבה. והביאור: בישיבה שנאמר גבי הקב"ה ישנם ב' פירושים: (א) ירידה והשפלה, (ב) וקביעות – העדר השינוי. וב' בחי' אלו הם אור הממלא ואור הסובב. אך שניהם הם לשון עכבה, כביאור אדמו"ר נ"ע, שככלות ענין האור בא על ידי עכבה.

אך מכל מקום ישנו חילוקים בין העכבה דאור הממלא ואור הסובב, ומרומזים בב' הפסוקים שרש"י מביא. "וישב בקדש", שהוא העכבה בהכרח היפך רצון בני ישראל ללכת לארץ ישראל, והוא הצמצום והעדר הגילוי כדי שיהיה אור הממלא. ו"וישב באלוני ממרא" שהי' ברצונו של אברהם, הוא ענין הצמצום דאור הסובב, שהעכבה דאור הסובב הוא שמפני שגילוי האור הוא ברצון ולא בהכרח ח"ו, והוא ההעכבה - הרצון - שעל ידה בא אור הסובב. 

ולכן מקדים רש"י את הפסוק ד"וישבו בקדש" - הצמצום דאור הממלא, שהיה לאחר ההעכבה דגילוי אור הסובב - כי הסיבה והתכלית דגילוי אור הסובב הוא שיתעלם על ידי הצמצום. 

והנה, תכלית הצמצום הוא להפוך את החושך לאור, אך לפני כן צריך להיות העבודה שלא להתפעל מההעלמות והסתרים. ומרומז ברש"י, שצריך לדעת ש"אף על פי שרואה טהורה" שלא להתפעל מהדם אלא על האדם להיות טהור, ואח"כ ממשיך "והוא שם דבר כמו טוהר" שגם הדם עצמו הוא טהור – אתהפכא. 

ועל ידי העבודה בכל זמן משך הגלות כשבני ישראל הם "טבולת יום ארוך", שלכן "בכל קודש לא תגע", באים ל"למחר תביא את כפרת טהרתה" בביאת משיח צדקנו.