שם הפרשה הוא "תזריע" ולא "אשה", כי ב"תזריע" מרומז כללות הפרשה.

ויובן בהקדים המובא ברש"י "אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה וחיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". והנה, במדרש על אתר מבואר שהטעם שיצירת האדם הוא אחר בהמה וחיה הוא מצד שאם יחטא האדם יאמרו לו יתוש קדמך. אך צריך להבין שלכאורה זהו סיבה רק ל"יצירתו" ולא ל"תורתו", ומהלשון "כשם כך" משמע שטעם שתורתו נתפרשה בסוף הוא אותו הטעם דהיצירה? והביאור: על פי פירוש אדמו"ר הזקן שמזה שהאדם יכול להתאוות ללכת נגד רצון ה', הרי הוא גרוע מהבהמות וכו', גם לפני שעשה את החטא בפועל. ולפי זה הטעם שתורתו נתפרשה לבסוף הוא כי סדר העבודה הוא מהקל אל הכבד, ונקל יותר לברר את הבהמות כי אינם יכולים ללכת נגד רצון ה'. ותורת האדם – בירור האדם - בא לבסוף, כי בירורו קשה יותר, כי הוא למטה במדרגה משאר הבהמות. ועל פי זה יוצא שטעם שתורת האדם נתפרשה בסוף הוא מצד אותו טעם שיצירת האדם היה בסוף. 

ועל פי זה יובן השייכות לבעל המאמר, דר' שמלאי לא היה מיוחס, ואם כן הונח אצלו שמעלה צריך לבוא על ידי יגיעה. ואם כן אינו מפרש שיצירתו לבסוף הוא משום מעלתו, כי אז יוצא שהמעלה ניתנה לו במתנה. ובעומק יותר: סוף מעשה עלה במחשבה תחילה, ואם כן גם לר' שמלאי צריך לומר שישנו מעלה בזה שנברא לבסוף, אך לפירושו המעלה הוא דוקא בבירור הגוף על ידי האדם, שהוא  ההתחדשות שפועל האדם, שהתחדשות הוא בכח העצמות. ומעלה זו לא ניכרת בו מיד שנולד, דאדרבא מיד שנולד הוא למטה משאר הבהמות, ודוקא על ידי העבודה פועל שהאדם יהיה "אדמה לעליון". 

וזה מודגש בשם הפרשה "תזריע", דהולדה הוא רק גילוי ההעלם, ועיקר ההתחדשות הוא ב"תזריע".