בגמרא נאמר ש"אמור ואמרת" פירושו "להזהיר גדולים על הקטנים". והנה, "להזהיר גדולים על הקטנים" נאמר גם בנוגע לאיסור אכילת שרצים ואיסור אכילת דם, וממצות אלו למדים בנוגע לכל מצות התורה. 

והצריכותא דכל הלימודים הוא משום שאי אפשר ללמוד מאחד מהם לבדו, כי שרצים איסורן במשהו, ודם הוא איסור כרת, ודם ושרצים ביחד איסורן שוה בכל, וכהנים ריבה בהם מצות יתירות. 

והנה מזה שהענין ד"להזהיר" נאמר במצות אלו דוקא (דהיה יכול להיאמר במצוה אחרת שאינה איסור כרת, ואין איסורה במשהו כו') צריך לומר שישנה שייכות פנימית בין הענין ד"להזהיר כו'" למצוות אלו. והביאור בזה: הגדולים מוזהרים על הקטנים משום שישנה שייכות בין הגדולים לקטנים, גם לקטנים ביותר. והשייכות הוא מצד נקודת היהדות ש(כמו נקודת החיות) היא בכל אדם בשוה.

והנה, נקודת היהדות מתבטא בדינים הנ"ל: דהענין ש"איסורן במשהו" מורה שמדובר על עצם הענין ולא רק ההתפשטות (הצריכה שיעור מסוים), שזהו עצם הרע. ועל דרך זה הוא ענין איסור כרת, שנכרת לא רק ענין פרטי אלא כללות הקשר לה'. ו"איסורן שוה בכל" מפני ש(כנ"ל) האיסור שייך לנקודת היהדות שהוא בכל אחד בשוה. ו"ריבה בהם מצות יתירות" הוא שהעצם נמשך בכל מקום - ענין הריבוי. 

וזהו "להזהיר גדולים", שעל ידי שהגדולים יוצאים מציורם כדי להתעסק עם הקטנים, נעשה "להזהיר" לשון זוהר – המשכת תוספות אור.