צריך להבין מדוע ישנו גזירה דרבה - שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים - בנוגע לשופר ולולב ומגילה, אך לא בנוגע לפסח? 

והנה, יש מבארים שזהו מפני שבנוגע לשופר לולב ומגילה יכולים ללמוד את הדינים בתורה, ו"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", אך אי אפשר לומר כן בנוגע לפסח, שהרי נשים חייבות במצות פסח ונשים פטורות מתלמוד תורה, ולכן לא גזרו בפסח. אך קשה לתרץ כן שהרי לא מצינו בשום מקום שישנו חיוב ללמוד הלכות שופר ולולב ביו"ט שחל בשבת.

והביאור בזה: בדא"ח מובא הקושיא איך דחו מצות עשה מדאורייתא בשביל חשש גזירה דרבה. ולכאורה "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה" וא"כ מהו הקושי איך דחו מצות עשה? אלא שהקושיא היא הרי הקב"ה מהוה את הבריאה בכל רגע, והבריאה היא בשביל ישראל, וא"כ איך שייך שהבריאה – קביעות השנה – יהיה באופן שיגרום שיחסר מבנ"י קיום מצוה. ועל זה מבואר בדא"ח שמזה גופא ישנו הכרח שההמשכה שע"י המצוה נמשכת ביום השבת ממילא. 

ועפי"ז יש לומר בנוגע לפסח שהטעם שלא גזרו הוא מפני שההמשכה דפסח אינו נמשך ממילא ע"י השבת, ולכן צריכים לקיים את המצוות דפסח גם כשחל בשבת. 

ומזה רואים את העילוי דפסח שבפסח אין צריך לחשוש מענין של שוגג, שהרי בפסח "לא הספיק להחמיץ" שאין נתינת מקום לחמץ זה היצה"ר, ולכן גם ההדיוטות וקלי הדעת הם במדריגת "לא יאונה לצדיק כל און".