בסוף פרשתנו (כד, כג) נאמר: "וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה", וברש"י: "ובני ישראל עשו: כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה רגימה ותלייה". 

בפשטות כוונת רש"י לפרש מדוע נאמר "ובני ישראל עשו גו'" לאחר שנאמר "וירגמו אותו אבן", ועל זה מפרש ש"עשו" קאי על המצוות האמורות בסקילה במקום אחר. אך על פי זה קשה מדוע אומר רש"י "רגימה", הרי "רגימה" נאמר בפירוש בכתוב (ובמדרש, מקורו של רש"י, ליתא רגימה)? ומדוע אינו מפרש שקאי על סמיכה (שעל הסמיכה נצטוו בפרשה זו)?

והביאור: לרש"י קשה מדוע נאמר "(ויעשו) בני ישראל" רק בחלקו השני של הפסוק ולא בתחילת הפסוק (בנוגע ל"ויוציאו" ו"וירגמו"). וזה הכריחו לומר שהתחלת הפסוק קאי על העדים, וסיום הפסוק קאי על כל בני ישראל. ועל פי זה מובן מדוע אין רש"י יכול לפרש ש"ובני ישראל עשו" קאי על הסמיכה, כי הסמיכה היה על ידי השומעים (העדים) ולא על ידי כל ישראל. 

[והטעם שלא נאמר בתורה שסמכו, יש לומר ש"כאשר צוה ה'" קאי גם על התחלת הענין – העדים – שעשו "ככל אשר צוה ה'" כולל הסמיכה].

ועל פי זה מובן מדוע רש"י מביא גם רגימה (אף שנאמר בהתחלת הפסוק בפירוש), כי התחלת הפסוק קאי על הרגימה דהעדים באבן אחת, ו"ובני ישראל עשו" קאי על הרגימה של כל ישראל (שרגמו אותו בהרבה אבנים לאחר שלא מת מהאבן הראשון). 

אך צריך להבין מהיכי תיתי לומר שלא מת מהאבן הראשון, וכל בני ישראל רגמו אותו? ויש לומר שזה מרומז בהתחלת הפסוק "וידבר משה אל בני ישראל", שהכוונה היא שאמר להם את הדין דמקלל בכלל (דבפסוק ט"ו נאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר" בשייכות לכללות הדין דמקלל, לאחר הציווי בנוגע לאיש פרטי שקילל בפרשתנו). והנה, במקלל בכלל נאמר "מות יומת" ומזה יודעים שאם לא מת על ידי העדים הנה "יד כל העם באחרונה", שכל ישראל הורגים אותו. [אך יתכן קא סלקא דעתך שמקלל זה, שלא נאמר בו מיתה אלא סקילה, אין ממיתים אותו אם לא מת על ידי האבן דהעדים. והסברא לומר כן הוא מפני שמקלל זה הוא יוצא מן הכלל כי לא התרו בו. אך מזה שמשה אמר לבני ישראל את הציווי הכללי דמקלל לפני הסקילה דהמקלל, משמע שגם במקלל זה ישנו הדין ש"יד כל העם באחרונה"]. ומזה שנאמר "וידבר משה אל בני ישראל" לפני "ובנ"י עשו גו'", משמע שבנ"י עשו למקלל זה גם מה שמשה דיבר אליהם בנוגע לדין הכללי דמקלל - "ויד כל העם באחרונה". 

ובטעם שרש"י אינו מונה תליה ביחד עם דיני הסקילה האמורים במקום אחר, יש לומר שתליה אינו שייך לענין הסקילה אלא הוא ענין בפני עצמו, כדי שלא יהיה זלזולו של מלך כ"שקללת אלוקים תלוי". וזה שייך דוקא כשהעבירה היא עבירה חמורה ביותר ש"נתפס ללסתיות", משא"כ בנדון דידן שלא התרו במקלל. 

מיינה של תורה: לכאורה צריך להבין מדוע ישנה מצוה לתלות על העץ הרי מצד "קללת אלוקים תלוי" לא היו צריכים לתלות אפילו לרגע אחד? 

ויובן בהקדים ביאור האריז"ל שכש"איש" - לשון חשיבות - מת, הרי זה מפני חטא עץ הדעת, שעל ידי החטא הראשון נעשה אפשרות לחטאים. ואם כן המיתה היא הכפרה על החטא שעשה האיש, והתליה על העץ מכפרת על (מנקה את) חטא עץ הדעת.

והנה, דוקא לאחר ועל ידי שנתלה על העץ ומתכפר לו, נתגלה שהאדם הוא דיוקנו של מלך, ולכן מיד ישנה הציווי ש"לא תלין" כי זהו זלזולו של מלך.