לרש"י אין טעם לקרבנות, וכל ענינם הוא רק לקיים רצון ה' (דבחוקים ההדגשה היא פעולת הקבלת עול על האדם, משא"כ בקרבנות העיקר הוא "שאמרתי"). ולכן דוקא בקרבנות נאמר "ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". 

יש לפרש את פעולת החטאת בב' אופנים: (א) בשביל טהרת הנפש, וזהו טעם הגירסא "ואם הביא לא כיפר" כי כל פעם שחטא הוא במצב אחר. (ב) כי גמירת ליבו של אדם שלא יעשהו עוד מתקבל אצל הקב"ה דוקא עם מעשה הבאת הקרבן, וזהו טעם הגירסא ש"אם הביא כיפר", שהרי קבלה זו "שלא יעשהו עוד" היא קבלה אחת.

אשם בא על המזיד ולכן הוא חמור יותר ולכן הכפרה בא מן הזכרים, שהוע התוקף וחוזק, ואילו חטאת בא על השוגג, ולכן הכפרה באה מן הנקבות - שענינה הוא לשון רכה. וזהו שאין מערבים את החטאת ואשם דהם שונים (גם) בפעולתם בעולם. 

עושים זכר לחנוכת המזבח כי החנוכה הוא ענין נצחי הפועל על כל הדורות. בחודש ניסן מודגש ענין הנצחיות דנשיאי ישראל. על ידי כתביו ספריו ונכסיו (גם) הגשמיים של כ"ק מו"ח אדמו"ר מתקשרים עמו בעצמו ובגשמיות.

משה שימש בחלוק לבן להדגיש שהכהונה לא היה ענין בפני עצמו אלא חלק מה"ונועדתי" - המקום שבו היה גילוי הנבואה למשה - שלכן לא הוצרך לבגדי כהונה.

באמירת סדר קרבן פסח מצינו חידוש שמספרים על ההקרבה. וי"ל שזהו מפני שבאמירת סדר קרבן פסח ישנו גם המעלה דהחפצא של הקרבן. וזהו שהסיום הוא "ואם נמצא טריפה לא עלה לו עד שמביא אחר", כי בזה מודגש שאין מספיק מעשה הגברא אלא צריך להיות החפצא דהקרבן. 

הראב"ד סובר שחכמים לא תיקנו  לטבול את המצה בחרוסת כי זיכרון הגלות יפריע להרגש החירות. והרמב"ם סובר שחרוסת – שענינה זיכרון השעבוד המיוחד דמצרים - אינו מפריע להרגש החירות. להרמב"ם גם בזמן הגלות יכולים להמשיך את עצם הנשמה בכוחות הגלויים – טיבול.

כדי להדגיש את השתתפות בני אהרן בעבודה מדגיש הכתוב "וימציאו", שהוא "לשון הושטה והזמנה", שעל ידי פעולת בני אהרן היה הדם מזומן לזריקה (משא"כ בחטאת שבה הי' צריך לטבול את אצבעו בדם).

לרש"י החיוב לטהר עצמו ברגל (אינו מצד החיוב להקריב קרבן אלא) הוא מהפסוק "מקרא קודש", ולכן החיוב הוא גם בחו"ל וגם בזמן הגלות. והחיוב הוא רק ביו"ט ולא בחוה"מ, והחיוב הוא גם לאחר שהקריב. 

כוונת הרמב"ם ה"כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה כו'" הוא שצריכים להתרחק מדברים אלו - לא רק מפני "שנפש רוב בני אדם קיהה מהן" אלא - מפני שהזהירות בענינים אלו מוסיף קדושה בנפש.

הכח לעבודה באייר - שאז מתחזק הטבע - מקבלים משבת מברכים אייר שהוא עדיין בחודש ניסן, והברכה היא "אני הוי' רופאך", שמצד אחד הוא במצב שצריך לרפואה, אך מצד השני הרפואה באה מהקב"ה, שהרפואה עוקרת את החולי מעיקרא.

לרש"י הדין ד"מחיה" ו"כולו הפך לבן" הוא בפרשה בפני עצמה ללמדנו שחלות שם נגע הוא רק כשהנגע הוא על חלק מסוים בגוף ולא בכל הגוף. "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות", שהעולם הולך ומתברר ומתגלה שמלכות שאין לו שייכות למלכות שמים הוא מינות". 

לפי המשנה הפסול ד"כהן שחשך מאור עיניו" הוא מפני שחסר במעשה ראיית הנגע (ולא מפני חיסרון בהגברא), וגם הדין "פרט לבית הסתרים" הוא דין במעשה ראיית הנגע, וא"כ שניהם דין אחד, ולכן מביאה המשנה ב' דינים אלו כסתם משנה (ולא כ"דבר אחר" כבתו"כ).

לרש"י "האמוריים" הטמינו מטמוניות כל מ' שנה, מפני שבשעת יציאת מצרים שלם עון האמורי, משא"כ שאר האומות שלא שלם עוונם עד לאחר מיתת יהושע. להמדרש טעם ההטמנה הוא משום שחשבו שגם אחרי מלחמה יוכלו לעשות שלום עם בנ"י, ולרש"י הטמינו כי חשבו שאולי יחטאו בנ"י ויגורשו מא"י והאמוריים יחזרו.

הקירוב של שני בני אהרן לאלוקות היה באופן שהיו קשורים עם ה' ולא היו מציאות בפני עצמם, וזהו שעל ידי מיתתם נתקדש הבית, כי נתגלה שלא רק שהששכינה מתייחדת בעצם גוף הבית.

כמו שהתחלת העבודה הוא שמפרישין את הכה"ג מביתו, כך סיום העבודה הוא כשמלווין אותו לביתו. ולכן היו"ט שהיה עושה שייכת לעבודה בשליחות כל ישראל. מיד כשמסיים את העבודה דיוה"כ - פרישות מהעולם - הולך לביתו כדי להביא את הקדושה מקדש הקדשים לביתו.

להרמב"ם כשנוטל ממון חבירו בחזקה ממילא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה כאילו נוטל נשמתו ממנו, ולכן "תקנת השבים" הוא רק כאשר אין הגזילה קיימת, אך כהגזילה קיימת מחוייב להחזירה, כי כשמחזיר את הגזילה בעצמה הרי זה כאילו החזיר את נפשו.

הציווי "לא תעמוד" הוא בלשון שלילה, מפני שמדובר במקרה שיש סברא שאינו צריך להצילו, כי ישנה ספק סכנה לאדם המציל. ולכן מביא רש"י דוגמא מ"טובע בנהר (אך ישנו גם בכנה להמציל שהרי) וחיה או ליסטים באים עליו". 

להרמב"ם (בספר הלכות) העיקר במועדים הוא חיוב הגברא - שלכן מביא את סדר המועדים לפי החומרא שלהם מצד האדם. שם הספר הוא ספר זמנים, כי כוונתו להדגיש את מעלת קיום המצות של הגברא עד כדי כך שהגברא פועל על הזמן - גם על הזמן שאינו קדוש בקדושת שבת ויו"ט.

ביאור הדין שאין מביאים מנחות קודם לשתי הלחם: (א) איסור חדש במקדש קודם הבאת הלחם הוא אותו הגדר דאיסור חדש להדיוט.  (ב) איסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו. (ג) הם חלוקים בעצם גדרם, דהעומר מתיר, אך אין איסור להקריב קודם שתי הלחם, ורק שישנה מצוה שהקרבת הלחם בשבועות יהי' מן החדש. והביאור בפנימיות הענינים. 

לפי אדמו"ר הזקן לא רק שהסוכה צריכה לעשות צל לאדם, אלא שגם הסכך צריך להיות עשוי לצל - צילתה מרובה מחמתה. דעושים זכר דוקא להנס שאינו הכרחי (צל) - ולא על זה שענני הכבוד השוו את ההרים והגנו על בנ"י - שבזה דוקא ניכר גודל החיבה לבנ"י. 

יש לומר שמיתת היה מפני "שלא נהגו כבוד" בצירוף עם ה(עין הרע ד)מספר כ"ד אלף תלמידים. כשיצא רשב"י מהמערה חיפש ענין של אהבת ישראל - "איכא מילתא דבעי לתיקוני", שתיקן את הענין ד"לא נהגו כבוד זה בזה", והנחיל לכל אחד את הכח להגיע להשלימות דאהבת ישראל.

בכסף של עצמו אמר רב שהוא אינו חוזר בו, אך בכסף של הציבור אמר שאם המקבל הוא עשיר אזי ישאלו אותו עוד פעם. ענין שמיטה הוא שגם הזריעה הוא מצד "מאמין בחי העולמים", ועד"ז בנוגע לקנינים, שהתוקף שבה הוא לא מפני שכך מקובל אצל אוה"ע אלא מצד התורה, ועד שגם כשמצד מצות התורה אין חיוב מ"מ "כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו".

רש"י כופל את פירושו "שטרי קודם", מפני שבנמכר לעכו"ם פירוש "שטרי קודם" הוא שבעצם אינו עבד, אך בנמכר לישראל פירוש "שטרי קודם" הוא שהוא עבד ורק שישנם הגבלות על העבדות.

התו"כ סובר "לצד התשובה הן הדברים", שהתשובה מעבירה את הרע אך צריך את ברית אבות בשביל ה"עשה טוב", ולכן מדגיש את מעלת יעקב - שמעשה יעקב הי' בתכלית הקדושה שמטתו שלימה כו'. אך לרש"י נוגע עצם מציאות האבות שבזה אברהם הוא הגדול.  

הרמב"ם אומר שצריך להתבונן בחוקים ולמצוא טעמים להם, ואין זה סתירה לדבריו שבחוקים צריך לומר "אפשי (ומה אעשה כו')", כי בחוקים כללות המצוה אינה מובנת בשכל ורק שיש פרטים שיש בהם טעם, ועי"ז ניתן הכח לקיים את כללות החוק בתענוג, שהקבלת עול הוא בחיות ותענוג.

הוראת אדמו"ר הזקן ששו"ב צ"ל יר"ש ביותר / ביאור באריכות ל' רז"ל אילו הי' נותן בה דבש כו', ולא בקיצור / "שנה עליו הכתוב לעכב" - בקדשים דוקא או לא.

ביאור ענין החודש הזה לכם ע"פ הירושלמי (יבמות פ"ח ה"ג) חודש אשתו שנתחדשה הלכה כו' / הגאולה בניסן או בתשרי; מלחמת גוג ומגוג; משיח בן יוסף / כל יום דניסן הוא ראש חודש, מעלת החודש והשפעתו על כל החדשים.

ברכה לי"א ניסן תשמ"ז
ענין י"א ניסן וחודש ניסן ופסח ומזמור פו - בכולם מודגש עונג ושמחה.
ברכה לי"א ניסן תשמ"ח
יום וחודש ושנה מיוחדים.
ברכה לי"א ניסן תשמ"ט
הרמז וברכה בתהלים מזמור פח.

עניני פסח
ג' המצות כלים, וששת המינים - אורות / ביאור מ"ש בסידור האריז"ל שיש ט"ו דיינו / האוכל חמץ בפסח אם מקיים תשביתו ובל יראה / מיץ ענבים לד' כוסות
מכתבים כללים
כ"ה אדר תשמ"ז: הייחוד בפסח - חפזון וריצה, וכן צ"ל בעבודת האדם ענין של זריזות ודילוג; בשביל בחירה יש גם זריזות בהיפך הקדושה, וכדי להקל הבחירה ניתנו ג' הסימנים דישראל - ביישנים רחמנים גומלי חסדים הקדושים זה עם זה / י"א ניסן תשמ"ז: המשך: ענין זה בא לידי ביטוי בחיי ישראל - חפזון בהכנות לפסח;, ג' הסימנים הנ"ל בכל מקום וזמן/ מודגש בתקופתנו / ער"ח ניסן תשמ"ח: ר"ח ניסן - ר"ה למלכים ולרגלים; ביציאת מצרים נעשו ישראל לעם ע"י גאולתם משעבוד מצרים; ובפרטיות - משכו מע"ז וקחו תומ"צ, ובאופן דראשו על כרעיו ועל קרבו / י"א ניסן תשמ"ח: המשך: הלימוד מקביעות. חג הפסח בשבת, ובפרט בשנת הקהל / ר"ח ניסן תשמ"ט: שנה מעוברת - חיבור שמש וירח, משפיע ומקבל / י"א ניסן תשמ"ט: המשך: הנ"ל באופן שנעשים מציאות אחת, כנלמד מקרבן פסח
מברקים לחג הפסח תשמ"ז-תשמ"ט

זהירות מלעבור את קו התאריך בימי הספירה.

סיום אגה"ת - אדם מקדש עצמו מעט מלמטה כו'.

דרכי מניעת הריון באופן המותר ע"פ הלכה / טיפול בחשמל למחלה המונעת הריון / דרכי מניעת הריון; שלילת תפירת השיחלות / עצות וסגולות לפקידה בבנים / דו בטהרת המשפחה ע"י חזרת ההלכות; כניסה להריון תלוי' בדעת רב מורה הוראה / שלילת מחשבות ודאגות בעניני פו"ר / דיני מגע בעת ההריון / בדיקת פנים ע"י הרופא/ הנקת הילד / סגולות לחדשי הריון / כניסת נפש הקדושה בשעת המילה / הסברת ג' הענינים שבמילה / שלום זכר ולא נקבה.

ביאור בפיהמ"ש להרמב"ם נזיר (פ"ח מ"ו) דתגלחת מצורע אחר הטבילה / ביאור בקושיית הש"ס (קדושין נז, א) בצפור מצורע דשחטה ונמצאת טרפה / אופנים המותרים דבדיקת זרע הבעל / היתר תשמיש במוך / אופני מניעת הריון המותרים ע"פ הלכה / בענין ניתוח הפראסטאטא / אמירת ד' מזמורי תהלים הראשונים בלילה / גדר בין השמשות לענין בדיקת נדה / כשהזמן שיכולה להתעבר אינו מתאים לימי טהרה / כנ"ל / מעלת העסק בטהרת בנות ישראל ושייכותו לימי הספירה / מעלת מקוה טהרה והקשר למתן תורה / הרחיצה בנהרות ובימים במקום טבילה במקוה / טהרת מי מעין בזוחלין דוקא; עד א' נאמן באיסורין / בירור בדברי הכס"מ ספ"ו מהל' אבות הטומאה דטהרת הטבילה היא בצאתו מהמקוה / סתימת שן אי הוי חציצה לטבילה / טבילת במקוה עם מוך באוזן / הכרח הזהירות בטהרת המשפחה / הכרח חינוך לטהרת המשפחה / תיקון על כשלון בטהרת המשפחה / הידור בטהרת המשפחה / סגולה נגד מיתת בנים.

אימוץ ילדים / בגדר בן הנדה / אם הלאו "ואל אשת עמיתך גו'" חל על האשה.

חשיבות מצות אהבת ישראל / תספורת בגיל שלש דוקא ולא לאחר לל"ג בעומר / לא להקדים לפני גיל לש / לא לאחר התספורת מחמת חשש להצטננות / שלילת ההנהגה שלא לנגוע בפאות הראש / לא שינו את לבושם - אם זקן ופיאות בכלל / טעם גידול הזקן / שלילת הסברא שהזקן מונע פרנסה / שלילת גילוח הזקן של אבי הכלה לפני החתונה / גילוח השפם.

שקו"ט בדברי הש"ס (בכורות מא, א) בענין "חרוץ במקום בשר הוי מומא" וברבינו גרשום שם ובדין דנגעים צ"ל עמוק מן הצל.

מכתב לילדי ישראל - תשמ"ז: עריכת תהלוכה בל"ג בעומר / מכתב להורים ומחנכים - תשמ"ז: כנ"ל / מכתב כללי - תשמ"ט: הוספה בתורה עבודה וגמ"ח.

ע"ד מכירת הקרקע (בשמיטה) לזמן בנוגע לאילנות / שלילת נסיעה לארץ ישראל באני' ישראלית מחשש חילול שבת.

קיום המצות הוא הדרך לקבל ברכות השם.

פ"ו: פירוש "הלומד מחבירו אפילו אות אחת".

השייכות דאהבת ישראל לימי הספירה, ובפרט לל"ג בעומר ורשב"י; הוראה ע"ד עריכת התוועדות בש"פ במדבר, ער"ח סיון.

תקנת לימוד ספר יד החזקה להרמב"ם ע"י כל ישראל בשלשה מסלולים: ג' פרקים ליום, פ"א ליום, ספר המצוות.