לקוטי שיחות חל"ב ע' 154 (בהר א)
קיצור
תנן בסוף מסכת שביעית: "כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו". ובירושלמי מביא פלוגתא, דר' יוחנן סובר ש"אמר ליתן מתנה לחברו וביקש לחזור בו חוזר בו", ו"רב פליג, דרב אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לינה (לית אנא) חוזר בי", ובגמרא שם מבואר שלרב זהו מידת חסידות.
ובמפרשים הקשו מהירושלמי בבבא מציעא: "רב מפקד לשמשי אית דנימר לך תיתן מתנה לבר נש אין הוי מסכן הב לי' מיד, ואין עתיר אמליך ביה תנינות" - דלכאורה מדוע לא קיים את דברו כשאמר לשמשו ליתן מתנה לעשיר - מצד מדת חסידות? (ומביא כמה ביאורים ממפרשים).
והביאור בזה: בסוגיא דשביעית הלשון הוא "כד אנא אמר לבני ביתי" - דבפשטות כשמדבר אל בני ביתו הכוונה הוא לכספו השייך לו, ולכן בנוגע לכספו אינו משנה בדיבורו מצד מדת חסידות. אך בבבא מציעא הלשון הוא "רב מפקד לשמשי", שבפשטות המדובר הוא בכספי הציבור או בכסף של יחיד שהופקד אצלו. ולכן אמר לשמשו שכשאומר לו לתת לעני יתן מיד כי מסתבר שזהו הרצון של הציבור או היחיד שהכסף הוא שלהם. אך כשאמר ליתן לעשיר אמר לשמשו לשאלו שוב פעם כי צריך לשער עוד הפעם אם זהו דעתם של הציבור.
ויש להוסיף ולבאר - דלכאורה גם בכסף של אחרים לא היה לרב לומר שיתן אם יתכן שישנה מדיבורו? ויש לומר הביאור בזה: דלרב הדיבור פועל קנין, אך זהו דוקא ברכוש שלו ולא ברכוש אחרים, דברשות אחרים הקנין אינו תלוי בדיבור אלא במקבל - שאם הוא עני אז קונה כי כנ"ל זהו דעתם של בעלי הרכוש.
בפנימיות הענינים: יש לקשר הנ"ל עם מסכת שביעית, דענין שביעית בפנימיות הענינים הוא לפעול ש"מאמין בחי העולמים וזורע" - שהיהודי מרגיש שהצמיחה אינה מפני הטבע אלא מפני רצון ה'. ובזה גופא ישנם ב' מדריגות: (א) שהיהודי מאמין שהטבע יצמיח כי ה' הבטיח ש"לא ישבותו" - אך באופן זה מורגש הטבע. (ב) שאין דרכי הטבע תופסים מקום אצלו כלל.
וזה מודגש בשנה השביעית דבשש השנים אין זה ניכר בגילוי לכל, ודוקא בשנה השביעית כשאינו זורע ומאמין בהבטחת ה' "וציותי את ברכתי גו'" אזי ניכר בגילוי שיש בו אמונה שלמעלה מהשכל.
וזהו השייכות ל"מקיים את דברו": דרכי הקנינים שייכים גם באומות העולם, אך אצל בני ישראל התוקף שבקנינים אינו מפני שכך מקובל אצל אומות העולם אלא מפני ציווי הקב"ה בתורה - "או קנה מיד עמיתך". ועל זה מוסיפה המשנה הנהגה נעלית עוד יותר ש"המקיים את דברו" - שבה גם מצד מצות התורה אין חיוב – ומכל מקום מצד מדת חסידות מקיים את דברו.
ובמפרשים הקשו מהירושלמי בבבא מציעא: "רב מפקד לשמשי אית דנימר לך תיתן מתנה לבר נש אין הוי מסכן הב לי' מיד, ואין עתיר אמליך ביה תנינות" - דלכאורה מדוע לא קיים את דברו כשאמר לשמשו ליתן מתנה לעשיר - מצד מדת חסידות? (ומביא כמה ביאורים ממפרשים).
והביאור בזה: בסוגיא דשביעית הלשון הוא "כד אנא אמר לבני ביתי" - דבפשטות כשמדבר אל בני ביתו הכוונה הוא לכספו השייך לו, ולכן בנוגע לכספו אינו משנה בדיבורו מצד מדת חסידות. אך בבבא מציעא הלשון הוא "רב מפקד לשמשי", שבפשטות המדובר הוא בכספי הציבור או בכסף של יחיד שהופקד אצלו. ולכן אמר לשמשו שכשאומר לו לתת לעני יתן מיד כי מסתבר שזהו הרצון של הציבור או היחיד שהכסף הוא שלהם. אך כשאמר ליתן לעשיר אמר לשמשו לשאלו שוב פעם כי צריך לשער עוד הפעם אם זהו דעתם של הציבור.
ויש להוסיף ולבאר - דלכאורה גם בכסף של אחרים לא היה לרב לומר שיתן אם יתכן שישנה מדיבורו? ויש לומר הביאור בזה: דלרב הדיבור פועל קנין, אך זהו דוקא ברכוש שלו ולא ברכוש אחרים, דברשות אחרים הקנין אינו תלוי בדיבור אלא במקבל - שאם הוא עני אז קונה כי כנ"ל זהו דעתם של בעלי הרכוש.
בפנימיות הענינים: יש לקשר הנ"ל עם מסכת שביעית, דענין שביעית בפנימיות הענינים הוא לפעול ש"מאמין בחי העולמים וזורע" - שהיהודי מרגיש שהצמיחה אינה מפני הטבע אלא מפני רצון ה'. ובזה גופא ישנם ב' מדריגות: (א) שהיהודי מאמין שהטבע יצמיח כי ה' הבטיח ש"לא ישבותו" - אך באופן זה מורגש הטבע. (ב) שאין דרכי הטבע תופסים מקום אצלו כלל.
וזה מודגש בשנה השביעית דבשש השנים אין זה ניכר בגילוי לכל, ודוקא בשנה השביעית כשאינו זורע ומאמין בהבטחת ה' "וציותי את ברכתי גו'" אזי ניכר בגילוי שיש בו אמונה שלמעלה מהשכל.
וזהו השייכות ל"מקיים את דברו": דרכי הקנינים שייכים גם באומות העולם, אך אצל בני ישראל התוקף שבקנינים אינו מפני שכך מקובל אצל אומות העולם אלא מפני ציווי הקב"ה בתורה - "או קנה מיד עמיתך". ועל זה מוסיפה המשנה הנהגה נעלית עוד יותר ש"המקיים את דברו" - שבה גם מצד מצות התורה אין חיוב – ומכל מקום מצד מדת חסידות מקיים את דברו.