כתב הרמב"ם (שגגות פ"ג ה"ג) "הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, ואם הביא כיפר". אך יש גורסים "לא כיפר".

והנה, אין לפרש שהגירסאות חולקים בפירוש הפסוק "על חטאתו אשר חטא" - שלהגירסא "כיפר" הוא משום שזה נחשב "חטאתו אשר חטא" כי זהו חטא אחד - שהרי הרמב"ם פוסק כר' יוחנן שלומד מפסוק זה שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אם נודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני מביא שניים, זאת אומרת ש"חטאתו" אין פירושו מין חטא אלא חטא אחד ממש.

ויש לומר שהחילוק בין שני הגירסאות יובן בהקדים החילוק בין חטאת לעולה, שבחטאת צריך להביא קרבן על כל חטא משא"כ בעולה מביא עולה אחת על כמה מצות עשה. והוא מפני שפעולת החטאת הוא לכפר על חטא פרטי - "פרקליט שנכנס", והעולה היא דורון - "ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו" - וענין הדורון שייך לקבלת עול מלכותו שהקב"ה מתרצה לראותו כשמקבל עליו לקיים את כל מצות המלך, דהתשובה היא - כלשון אדמו"ר הזקן - "עזיבת החטא בלבד וכו' לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד את מצות המלך". ולכן מהני עולה אחת על כמה מצות עשה כי הקבלת עול כוללת את כל המצות כאחת.

והנה, יש לפרש את פעולת החטאת בב' אופנים: (א) בשביל טהרת הנפש, וזהו טעם הגירסא "ואם הביא לא כיפר" כי כל פעם שחטא הוא ענין אחר ובמצב אחר. (ב) כי גמירת ליבו של אדם שלא יעשהו עוד מתקבל אצל הקב"ה דוקא עם מעשה הבאת הקרבן (שהרי גם בחטא היה מעשה - משא"כ כשעבר על מצות עשה). וזהו טעם הגירסא ש"אם הביא כיפר" שקבלה זו "שלא יעשהו עוד" היא קבלה אחת.

ויש להוסיף על דרך החסידות, שהלשון הוא "חלב שאכל אמש כו' היום", אף שלכאורה אין הדבר תלוי בימים. אלא שזה מתאים לביאור הבעש"ט שלכל יום ישנו לבוש מיוחד, ולכן לא יניח שום יום ללא עשיית מצוה (אף אם יכול לעשות מצוה זו למחר), כי כדי לקבל את הלבושים דיום זה צריך למלא יום זה במצות, דגם אם יקיים מצוה זו ביום אחר יחסר הלבוש דיום זה. וזהו הטעם שלכולי עלמא לכתחילה לא יביא חטאת שהפריש על חטא שחטא אמש על חטא שחטא היום, אף שזהו אותו החטא, כי הלבושים שונים, ואם כן התיקון דלבוש של אמש הוא שונה מתיקון הלבוש של היום. אך מכל מקום כיון שהאור שוה לכן (לגירסא אחת) "כיפר".