על הפסוק (י"א ח') "ובנבלתם לא תגעו" מפרש רש"י: "ובנבלתם לא תגעו: יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא א), כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין. קל וחומר מעתה ומה טומאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן. ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל". 

וצריך להבין מהו המקור בפשוטו של מקרא שצריך לטהר את עצמו ברגל? דהנה, מפרשים ביארו שזהו מצד החיוב להביא קרבנות, אך מרש"י לא משמע כן שהרי אומר סתם "ברגל", שלשון זה כולל גם בחוץ לארץ וגם בזמן הגלות (שלכן מסיים "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל", דאם הפירוש ב"ובנבלתם לא תגעו" הוא מצד הקרבנות אם כן אין הכרח שצריך לטהר את עצמו, כי מזה רק יודעים שאם הוא טהור - וממילא חלה עליו חיוב הקרבן - אסור להתטמא, אך אם הוא טמא - וממילא לא חלה עליו חיוב הקרבן - אין הכרח שחייב לטהר את עצמו. אך לרש"י שהחיוב אינו מצד הקרבנות אם כן שלילת הטומאה ענינה הוא שיהיה טהור). 

ויש לומר שמקורו של רש"י הוא מהנאמר לעיל בפרשת בא (יב, טז) שיום טוב ענינו "מקרא קודש", וברש"י: "מקרא שם דבר קרא אותו קודש לאכילה ושתיה וכסות". ואם כן אם היום טוב נעשה קדוש על ידי אכילה ושתיה וכסות מסתבר שישנו חיוב לטהר את עצמו ברגל כי אי אפשר לקדש את הרגל על ידי דברים טמאים. 

והנה, על פי זה יוצא שלרש"י החיוב הוא רק ביום טוב ולא בחול המועד (שאינו "מקרא קודש"), והחיוב הוא גם לאחר שהקריב את כל קרבנותיו, וגם ברגע האחרון של יום טוב (שגם אז הוא "מקרא קודש"). 

מיינה של תורה: הטהרה לפי רש"י - שקשור עם "אכילה ושתיה וכסות" - הוא למעלה מהטהרה לצורך הקרבנות, כי הקרבנות הם קדושים מצד עצמם ואין האדם פועל בהם קדושה נוספת, משא"כ הטהרה שמצד הרגל ענינה המשכת הקדושה בענינים שאינם קדושים מצד עצמם. וזה שייך לעצם ענין הרגל שישראל אינהו מקדשי לזמני שהם הממשיכים וקוראים - "מקרא קודש" - את הקדושה ביום חול ועושים ממנו יום טוב, ולכן הקדושה שמצד הרגל הוא גם בזמן הגלות, כי ענין הרגל הוא שגם מחוץ לגבול הקדושה וגם בהעלם וחושך הגלות ממשיכים ומגלים קדושה אלוקית.