האוה"ח מפרש שמיתת שני בני אהרן היה מצד גודל קרבתם לאלוקות. וצריך להבין איך זה מתאים עם פשטות הכתובים שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם"? 

ויש לומר שהפירוש שמיתת שני בני אהרן היה למעליותא מרומז בכתובים, בדברי משה ש"יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום", שעל ידי מיתתם נתקדש הבית. ויש לבאר זה (דלכאורה מיתתם הוא קידוש ה', ששמו מתקדש ע"י שמדקדק עם הצדיקים, אך לכאורה הבית נתקדש בזה ש"ותצא אש גו' ותאכל גו' מעל המזבח" ולא ע"י מיתתם), דהנה הקרבנות הוא ענין העלאת דברים גשמיים לאלוקות, ובעבודת האדם הוא ענין העבודה בחיצוניות הלב. וענינה שהאדם מתקרב לאלוקות, אך מכל מקום הוא מציאות בפני עצמו. והקטורת הוא ענין הקישור עם הקב"ה, בחד קטירא אתקטרנא, ובעבודת האדם הוא העבודה דפנימיות הלב. 

והנה הקירוב של שני בני אהרן לאלוקות היה באופן שהיו קשורים עם ה' ולא היו מציאות בפני עצמם, וזהו שעבודתם היה בענין הקטורת. וזהו "אשר לא ציוה אותם", שבדרגא זו אין צריך לציווי כדי לקיים רצון ה'.

וזהו שעל ידי מיתת שני בני אהרן (שה"בקרבתם" שלהם היה קשור עם עבודת הקטורת) נתקדש הבית, כי נתגלה שלא רק שהשכינה והמקדש הם ב' דברים ורק שהשכינה שורה במקדש, אלא, על דרך הקטורת, שהקדושה היא בעצם גוף הבית. 

וזהו ש"בקרבתם לפני ה'" נאמר בשייכות ליום הכיפורים כי ביום הכיפורים מתגלה בכל אחד פנימיות נפשו שהיא בקישור עם האלוקות, ומזה באה הכפרה. ורק שלאחרי חנוכת המשכן צריך שהגילוי דפנימיות הנפש יהיה באופן ד"ולא ימות".