בפרשתנו (א, ט) נאמר שהקרבנות הם "ריח ניחוח לה'" וברש"י: "ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". והנה, רש"י אינו מפרש ענין זה בקרבנות נח שהם הפעם הראשונה שנאמר בתורה על דבר קרבנות, שהרי שם מובן בפשטות שקרבנות נח היו "ריח ניחוח", שהרי לנח היה רגש של נחת רוח והכרת הטוב לה' על הצלתו מהמבול, ומובן שרגש זה פעל נחת רוח למעלה. אך לכאורה ענין זה - "שאמרתי ונעשה רצוני" - הוא בכל החוקים, ואם כן מדוע לא נאמר "ריח ניחוח" גם בחוקים? וזהו הקושי שרש"י בא לפרש.

ויובן בהקדים שלכאורה קשה מדוע אין רש"י מפרש את הטעם למצות הקרבנות (כפשטנים אחרים)? ויש לומר שלרש"י באמת אין טעם לקרבנות, וכל ענינם הוא רק לקיים רצון ה'. דבחוקים ההדגשה היא פעולת הקבלת עול על האדם על ידי קיום רצון ה' - המעלה שבאה לאדם על ידי זה, אך בקרבנות ההדגשה היא "שאמרתי" (ולא שציוויתי, דבציווי מודגש פעולת האדם) - שענין זה הוא בשביל הקב"ה בלבד ללא טעם וסיבה.

וזהו שלא נאמר "ריח ניחוח" בקרבנות חטאת (מלבד חטאת היחיד) ואשם וקרבן תודה, כי בהם מודגש שהאדם מביא את הקרבן עבור התועלת של האדם, כפרה על חטא או הודאה להקב"ה, ואין בזה מעלת "ריח ניחוח" שענינה שמקיים את רצון ה' ללא תועלת עבור האדם אלא רק עבור הקב"ה.