שנינו במשנה במסכת יומא "ויום טוב היה עושה לאוהביו וכו' בשלום מן הקודש" במשנה זה ישנם ב' גירסאות: "בשעה שיצא", ו(כן הוא ברמב"ם) "על שיצא".

ויש לומר שחילוקי הגירסאות תלוי בסיבת היום טוב. דהנה, "על שיצא" פירושו שזהו על דרך קרבן תודה כי ניצל מסכנה. "ובשעה שיצא" פירושו שהיום טוב היא על שהעבודה נתקבלה וכו' ולכן היום טוב היא מיד בצאתו.

והנה הרמב"ם מונה את סדר הדברים של יום הכיפורים, ולכאורה זה שהכה"ג הודה על היציאה (מסכנה) אינו שייך לעבודת היום.

ויש לומר שכמו שהתחלת העבודה הוא שמפרישין אותו מביתו כך סיום העבודה הוא כשיוצא לביתו וכל העם מלווין אותו לביתו. ולכן אף שלהרמב"ם היום טוב היה ענין פרטי של הכהן גדול ("על שיצא") הרי זה חלק מהיציאה ששייכת לעבודה בשליחות כל ישראל.

והנה בענין הכפרה דכל ישראל פוסק הרמב"ם שהשעיר מכפר רק עם התשובה. וזהו הטעם שהוצרך להביא קרבן לכפרת עצמו וביתו, ושהיה צריך להיות נשוי, כדי להראות שהכפרה על כל ישראל חלה על הפרט רק אם הפרט עצמו עשה תשובה.

ובפנימיות הענינים: העבודה דיום הכיפורים הוא בפרישות מהעולם, וההוראה היא שחלק מהעבודה הוא שמיד בסיימו את העבודה הולך לביתו להביא את הקדושה (בלי הפסק ושינוי) מקדש הקדשים לביתו. וזהו "על שיצא בשלום", על דרך שרבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום", שהשוב הוא תכלית הרצוא.