לקוטי שיחות חל"ב ע' 77 (תזריע א)
קיצור
לאחרי פרשה הראשונה של דיני נגעים - "אדם כי יהיה בעור בשרו גו'" (יג, ג) - מתחילה התורה פרשה חדשה - "נגע צרעת כי תהי' באדם גו' ומחית בשר חי בשאת גו' כולו הפך לבן טהור הוא" (יג, ט). וצריך להבין מדוע הענין ד"מחיה" ו"כולו הפך לבן" הובא בפרשה בפני עצמה, ובסגנון של ענין חדש, דלכאורה הרי זה אותו סוג של נגע צרעת - "בעור בשרו" - שבפרשה הראשונה)?
ויש לומר שבפרשה זו ניתוסף ענין כללי וחדש בנוגע לנגעים. ויובן בהקדים שבתורת כוהנים איתא "הוא טהור ואין הבא בכולו לבן בתחילה טהור אלא טמא", דהיינו שרק אם הפך לבן מתוך טומאה אזי טהור. והנה, רש"י אינו מביא דין זה (אף שלכאורה לאחר שנאמר "וטהר את הנגע כולו הפך לבן" תיבות "טהור הוא" מיותרות), מפני שבפשוטו של מקרא גם הבא בתחילה כולו לבן טהור. והוא מפני שלרש"י הטהרה ד"כולו לבן" אינו גזירת הכתוב (כשיטת התורת כהנים) אלא סברה, שמפני שכולו הפך לבן הרי זה ראיה שאין זה נגע אלא טבע גופו (וסברה זו היא גם כשבא בתחילה כולו לבן).
והנה יש לומר שלרש"י גם כשכולו הפך לבן ואז נראה בו בשר חי הוא טהור (דהנה, על הפסוק "וביום הראות בו בשר חי יטמא", מפרש התורת כהנים שלאחר שהפך כולו לבן - אם נראה בו בשר חי יטמא. אך רש"י אינו מפרש כן אלא אומר: "הרי שהיה הנגע באחד מכ"ד ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה לפי שאין הנגע נראה כולו כאחד ששופע אילך ואילך וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו על ידי שומן כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה ולמדנו הכתוב שתטמא". ויש לומר שלרש"י באמת אם לאחר שכולו הפך לבו נראה בו בשר חי הוא טהור) כי מפני שסובר שכולו הפך לבן אינו בגדר צרעת כלל, כנ"ל, לכן בשר חי אינו מטמא כי אין כאן נגע.
וזהו שדינים אלו נאמרו בפרשה בפני עצמם כי פרשה זו הוא ענין חדש ומלמדנו שחלות שם נגע הוא רק כשהנגע הוא על חלק מסוים בגוף ולא כשהנגע הוא בכל הגוף.
והנה, איתא בגמרא (סנהדרין צז, א) "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, אמר רבא מאי קרא כולו הפך לבן טהור הוא". והנה, לפי שיטת התורת כוהנים שהטהרה ד"כולו הפך לבן" הוא גזירת הכתוב, כולו הפך לבן הוא ענין שלילי, ורק שבלית ברירה מביא הקב"ה את הגאולה בדרך גזירת הכתוב שאינו קשור עם מצב העולם. אך לרש"י ש"כולו הפך לבן טהור הוא" הוא סברא, יש לומר שכולו הפך לבן הו"ע חיובי, שהעולם הולך ומתברר, עד שמתגלה שכל מלכות שאין לו שייכות למלכות שמים הוא בגדר מינות. שבן דוד בא מצד הסברא - מצד מצב העולם שנתברר.
ויש לומר שבפרשה זו ניתוסף ענין כללי וחדש בנוגע לנגעים. ויובן בהקדים שבתורת כוהנים איתא "הוא טהור ואין הבא בכולו לבן בתחילה טהור אלא טמא", דהיינו שרק אם הפך לבן מתוך טומאה אזי טהור. והנה, רש"י אינו מביא דין זה (אף שלכאורה לאחר שנאמר "וטהר את הנגע כולו הפך לבן" תיבות "טהור הוא" מיותרות), מפני שבפשוטו של מקרא גם הבא בתחילה כולו לבן טהור. והוא מפני שלרש"י הטהרה ד"כולו לבן" אינו גזירת הכתוב (כשיטת התורת כהנים) אלא סברה, שמפני שכולו הפך לבן הרי זה ראיה שאין זה נגע אלא טבע גופו (וסברה זו היא גם כשבא בתחילה כולו לבן).
והנה יש לומר שלרש"י גם כשכולו הפך לבן ואז נראה בו בשר חי הוא טהור (דהנה, על הפסוק "וביום הראות בו בשר חי יטמא", מפרש התורת כהנים שלאחר שהפך כולו לבן - אם נראה בו בשר חי יטמא. אך רש"י אינו מפרש כן אלא אומר: "הרי שהיה הנגע באחד מכ"ד ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה לפי שאין הנגע נראה כולו כאחד ששופע אילך ואילך וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו על ידי שומן כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה ולמדנו הכתוב שתטמא". ויש לומר שלרש"י באמת אם לאחר שכולו הפך לבו נראה בו בשר חי הוא טהור) כי מפני שסובר שכולו הפך לבן אינו בגדר צרעת כלל, כנ"ל, לכן בשר חי אינו מטמא כי אין כאן נגע.
וזהו שדינים אלו נאמרו בפרשה בפני עצמם כי פרשה זו הוא ענין חדש ומלמדנו שחלות שם נגע הוא רק כשהנגע הוא על חלק מסוים בגוף ולא כשהנגע הוא בכל הגוף.
והנה, איתא בגמרא (סנהדרין צז, א) "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, אמר רבא מאי קרא כולו הפך לבן טהור הוא". והנה, לפי שיטת התורת כוהנים שהטהרה ד"כולו הפך לבן" הוא גזירת הכתוב, כולו הפך לבן הוא ענין שלילי, ורק שבלית ברירה מביא הקב"ה את הגאולה בדרך גזירת הכתוב שאינו קשור עם מצב העולם. אך לרש"י ש"כולו הפך לבן טהור הוא" הוא סברא, יש לומר שכולו הפך לבן הו"ע חיובי, שהעולם הולך ומתברר, עד שמתגלה שכל מלכות שאין לו שייכות למלכות שמים הוא בגדר מינות. שבן דוד בא מצד הסברא - מצד מצב העולם שנתברר.