בסיום הלכות תמורה כותב הרמב"ם: "אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שבארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם כו' ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים כו'".  

וצריך להבין הרי הרמב"ם כותב בשמונה פרקים שזה שאמרו חז"ל "לא יאמר אדם אי אפשי (לעשות עבירה) כו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי" הוא דוקא בנוגע לחוקים, אך בנוגע למשפטים - ש"הנפש החשובה לא תתאוה אל אחת הרעות" - צריך לומר אי אפשי. אך לפי זה קשה שאם ימצא האדם טעמים לחוקים אזי יוצא שאינו יכול לומר עליהם "אפשי" שהרי כשמבין את הטעם אזי אינו מתאוה אליהם? 

ויובן בהקדים דברי הרמב"ם במורה נבוכים, שמבאר שאף שלמצות ישנם טעמים מכל מקום הטעמים הם רק לכללות המצוה אך ישנם פרטים שאינם מובנים בשכל כלל. והיינו שגם במשפטים ישנם פרטים שאינם מובנים בשכל, וכל שכן שכשאומר שצריך להתבונן וליתן טעם הכוונה היא שישנם פרטים שיש להם טעם אך ישנם פרטים שעליהם אין טעם כלל. והחילוק בין משפטים לחוקים הוא שבמשפטים כללות המצוה מובנת ורק שיש פרטים מסוימים שאינם מובנים, אך בחוקים כללות המצוה אינה מובנת או שישנם הרבה פרטים שאינם מובנים. 

והנה, על פי זה יוצא שישנה התכללות בין החוקים והמשפטים, שבשניהם ישנו טעם ודעת וגם קבלת עול. וזה מתאים עם המבואר שצריכים לקיים את המשפטים עם הקבלת עול דהחוקים, ואת החוקים עם החיות שבמשפטים. 

ויש לומר שעל ידי זה שישנם פרטים בחוקים שיש בהם טעם ניתן הכח לקיים את כללות החוק בתענוג, שהקבלת עול שלו הוא בחיות ותענוג. ועל דרך זה לאידך שהפרטים שאינם מובנים בשכל פועלים שהאדם ירגיש שגם המשפטים הם באמת "עצות מרחוק מגדול העצה" - למעלה משכל האדם.