לקוטי שיחות חל"ב ע' 134 (אמור ב)
קיצור
תנן (מנחות סח, ב): "העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש, אין מביאין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר".
ובטעם החילוק בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם ישנם ג' ביאורים: (א) איסור חדש במקדש קודם הבאת הלחם הוא אותו איסור של איסור חדש להדיוט קודם לעומר, ורק שלאחר הקרבת העומר מפני שהותר מכללו אצל הדיוט לכן אין האיסור לגבוה חמור כל כך. (ב) איסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, אך האיסור הוא רק לכתחילה דבקדשים מצינו ש"שנה עליו הכתוב לעכב", וכאן לא שנה הכתוב. (ג) עומר ושתי הלחם חלוקים בעצם גדרם, דהעומר הוא מתיר, משא"כ בשתי הלחם אין איסור להקריב לפני שתי הלחם ורק שישנו מצוה שבשבועות יביאו ב' חלות ממנחה חדשה.
והביאור בפנימיות הענינים: הקרבת העומר - הבא משעורים שהוא מאכל בהמה - הוא ענין בירור נפש הבהמית, בחינת אתכפיא. וחיטים שהוא מאכל אדם - ענינה העבודה בקדושה גופא, והקרבת שתי הלחם הוא ענין הביטול שצריך להיות הקדמה לעבודה - גם לעבודה בקדושה גופא. ושתי הלחם מורים על הביטול בזה שהם באים ביחד עם הכבשים - שלחם הוא בחינת הבנה והשגה, וכבשים שהם בחלישות ענינם ביטול, וחיבור הלחם עם הכבשים הוא שגם ההבנה והשגה הוא מיוסד על הביטול. ועוד ששתי הלחם גופא מורים על הביטול ששתי הלחם הם כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה - חיבור ההבנה דתורה שבעל פה עם הביטול דתורה שבכתב.
וזהו שאם הקריב קודם הקרבת עומר פסול, כי ללא הקדמת האתכפיא הענינים הגשמיים יפעלו בו ירידה, אך קודם לשתי הלחם אם הקריב כשר כי זהו רק לכתחילה לשלימות העבודה אך אם גם ללא שלימות כשר כי האדם הוא כבר בדרגא של קדושה.
והנה, אופן הא' הנ"ל - שאיסור חדש לגבוה הוא אותו האיסור דחדש להדיוט - הוא בהתחלת העבודה שאז גם כשהאדם עוסק בקדושה גופא ישנה חשש שיפול ממדרגתו ללא הקדמת הביטול (אך "אם הביא כשר" כי הרע כבר נחלש). ואופן הב' - שאיסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, ומלכתחילה הוא איסור קל - הוא מדריגה עליונה יותר שאז אין חשש שיפול ממדרגתו ללא הקדמת הביטול, והקרבת שתי הלחם הוא בשביל שלימות בעבודה בקדושה גופא - אך בדרגא זו שתי הלחם הם עדיין בגדר מתיר - הכנה להעבודה הבאה לאחר זה. והאופן הג' הוא המדריגה הכי נעלית שבה כל האיסור חדש לגבוה הוא רק כדי ששתי הלחם יהיו מנחה חדשה, שאין זה הקדמה לעבודה אחרת אלא זהו עבודתו לחבר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכדי שעבודה זו תהיה בחיות ותענוג אמרה תורה שתבוא בתור מנחה חדשה.
ובטעם החילוק בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם ישנם ג' ביאורים: (א) איסור חדש במקדש קודם הבאת הלחם הוא אותו איסור של איסור חדש להדיוט קודם לעומר, ורק שלאחר הקרבת העומר מפני שהותר מכללו אצל הדיוט לכן אין האיסור לגבוה חמור כל כך. (ב) איסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, אך האיסור הוא רק לכתחילה דבקדשים מצינו ש"שנה עליו הכתוב לעכב", וכאן לא שנה הכתוב. (ג) עומר ושתי הלחם חלוקים בעצם גדרם, דהעומר הוא מתיר, משא"כ בשתי הלחם אין איסור להקריב לפני שתי הלחם ורק שישנו מצוה שבשבועות יביאו ב' חלות ממנחה חדשה.
והביאור בפנימיות הענינים: הקרבת העומר - הבא משעורים שהוא מאכל בהמה - הוא ענין בירור נפש הבהמית, בחינת אתכפיא. וחיטים שהוא מאכל אדם - ענינה העבודה בקדושה גופא, והקרבת שתי הלחם הוא ענין הביטול שצריך להיות הקדמה לעבודה - גם לעבודה בקדושה גופא. ושתי הלחם מורים על הביטול בזה שהם באים ביחד עם הכבשים - שלחם הוא בחינת הבנה והשגה, וכבשים שהם בחלישות ענינם ביטול, וחיבור הלחם עם הכבשים הוא שגם ההבנה והשגה הוא מיוסד על הביטול. ועוד ששתי הלחם גופא מורים על הביטול ששתי הלחם הם כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה - חיבור ההבנה דתורה שבעל פה עם הביטול דתורה שבכתב.
וזהו שאם הקריב קודם הקרבת עומר פסול, כי ללא הקדמת האתכפיא הענינים הגשמיים יפעלו בו ירידה, אך קודם לשתי הלחם אם הקריב כשר כי זהו רק לכתחילה לשלימות העבודה אך אם גם ללא שלימות כשר כי האדם הוא כבר בדרגא של קדושה.
והנה, אופן הא' הנ"ל - שאיסור חדש לגבוה הוא אותו האיסור דחדש להדיוט - הוא בהתחלת העבודה שאז גם כשהאדם עוסק בקדושה גופא ישנה חשש שיפול ממדרגתו ללא הקדמת הביטול (אך "אם הביא כשר" כי הרע כבר נחלש). ואופן הב' - שאיסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, ומלכתחילה הוא איסור קל - הוא מדריגה עליונה יותר שאז אין חשש שיפול ממדרגתו ללא הקדמת הביטול, והקרבת שתי הלחם הוא בשביל שלימות בעבודה בקדושה גופא - אך בדרגא זו שתי הלחם הם עדיין בגדר מתיר - הכנה להעבודה הבאה לאחר זה. והאופן הג' הוא המדריגה הכי נעלית שבה כל האיסור חדש לגבוה הוא רק כדי ששתי הלחם יהיו מנחה חדשה, שאין זה הקדמה לעבודה אחרת אלא זהו עבודתו לחבר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכדי שעבודה זו תהיה בחיות ותענוג אמרה תורה שתבוא בתור מנחה חדשה.