הרמב"ם בספר זמנים מביא את סדר ההלכות בשונה מסדרן במשנה. ומבאר המגיד משנה שבמשנה הובאו המועדים לפי סדרם בשנה - כמו שהובאו בתורה בפרשתנו - אך הרמב"ם מביאם בסדר אחר, דלאחר שמביא הלכות שבת ועירובין - ששבת מורה על חידוש העולם שהוא היסוד דכל התורה - מביא את הלכות יום הכיפורים - כי הם חמורים משאר הימים טובים. 

אך צריך להבין, הרי בספר זמנים צריך להיות העיקר הסדר דהזמנים - כבתורה ובמשנה - ולא לפי חומר הענין? 

והביאור: ישנם ב' אופנים בביאור ענין המועדים: (א) שהמועד הוא מצד הזמן - שבזמן מיוחד על האדם לשבות. (ב) מצד האדם - שהאדם צריך לשבות, ורק שהשביתה היא בזמנים מיוחדים. ולהרמב"ם (בספר הלכות) העיקר הוא חיוב הגברא - שלכן מביא את המועדים לפי החומרא שלהם מצד האדם.

וזהו שמביא את הפסוק "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון ליבי המה" כהקדמה לספר זמנים (אף שלכאורה מועדים מיוחדים הם ההיפך מ"לעולם"), כי רוצה להדגיש שהיום טוב הוא מצד האדם, ומצד האדם ענין המועד (החירות השייך ליציאת מצרים, והשמחה דסוכות - שפועל על כל השנה, שלכן הביא הרמב"ם את הענין דשמחה של מצוה בהלכות סוכה כי השמחה של מצוה נמשך משמחת סוכות) הוא תמיד, ורק שבפועל השביתה והיום טוב הוא בזמן מסוים.

והנה, שם הספר בהרמב"ם הוא ספר זמנים (דלא כבמשנה – "סדר מועד") כי כוונת הרמב"ם להדגיש שגדלה מעלת קיום המצות של הגברא עד כדי כך שהגברא פועל על הזמן - גם על הזמן שאינו קדוש בקדושת שבת ויום טוב.   

וזהו שהלכות קידוש החודש אינם התחלת ספר זמנים (אף שקידוש החודש נרמז בכתוב - "מקראי קודש" - לפני כל המועדים), כי עיקר החידוש דספר זמנים הוא לא שבית דין מקדשים ימים מסוימים בשנה, אלא שעל ידי קיום המצות של האדם נמשך הקדושה בחפצא דהזמן (גם על הזמן שאינו יום טוב). וזהו שעל ידי "נחלתי עדותיך" - קיום המצות שעל ידי הגברא - נעשה "לעולם", ש"אחשביה" להזמן, שמצד עצמו ענין הזמן הוא שינוי והתחלקות וע"י המצוה נפעל בזמן קיום ותמידיות.