נאמר בפרשתנו (יד, לד) "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ומבואר במדרש: "כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם כו' ומי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסים לארץ כו' ג' פרוזדיגמאות שלח יהושע אצלם, הרוצה לפנות כו' להשלים כו' לעשות מלחמה כו'". ורש"י הביא מדרש זה בשינויים: "לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר כו'". שהמדרש אומר "כנענים" ורש"י משנה ל"אמוריים". ומהמדרש משמע שהטמינו בשעת כיבוש הארץ, וברש"י משמע שהטמינו כל ארבעים שנה. 

ויובן בהקדים הביאור בשאלת המדרש "וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסים לארץ", דלכאורה הרי נאמר "נמוגו כל יושבי הארץ", ואם כן כולם ידעו שבני ישראל באים לארץ ישראל. אלא שצריך לומר שהכוונה הוא מי בא ואומר לכנענים שבני ישראל נכנסים לארץ עתה - מיד. ומזה משמע שלא הטמינו עד סמוך לשעת כניסת בני ישראל לארץ. 

אך לפי זה צריך להבין מדוע אומר רש"י שהטמינו אמוריים כל מ' שנה? ויובן בהקדים שבברית בין הבתרים נאמר "כי לא שלם עוון האמורי", דיש לומר שנזכר רק אמורי, כי בשעת יציאת מצרים נשלם רק עוון האמורי אך שאר האומות לא נשלם עוונם עד לזמן יהושע ואחר מיתת יהושע (שלכן הכיבוש לא נשלם עד אז). ולכן הטמינו האומריים מיד בשעת יציאת מצרים כי ידעו שכבר בא הזמן הקבוע לשיבת זרעו של אברהם לארץ זו. 

והנה, הטמנת האוצרות מורה על דבר והיפוכו, שמצד אחד יודעים שיגורשו מבתיהם, אך מצד שני מורה ההטמנה שאין הם מתייאשים ואדרבא חושבים שאולי יחזרו. וזהו מחלוקת המדרש ורש"י בטעם ההטמנה, שאין לומר שזהו מפני ש"נמוגו גו'", דאם כן מהו התועלת בההטמנה. ולפי המדרש הם הטמינו מפני הכתבים ששלח יהושע, דחשבו שגם אם יעשו מלחמה מכל מקום אחר כך יוכלו לעשות שלום עם בני ישראל. ורש"י מפרש שהטעם הוא משום שהאמורי ידעו שהם משתלחים מארצם מפני ששלם עוונם, ואם כן חשבו שאולי ברבות הימים יחטאו בני ישראל, ויוגרשו מארץ ישראל והאמוריים יחזרו. 

מיינה של תורה: רש"י משנה מ"כנענים" ל"אמוריים" לרמז לסיבת הנגעים שהוא לשון הרע – אמירה, שאמורי הוא לשון אמירה ודיבור. אך תכלית הכוונה דנגעים הוא להפוך את האמורי – האמירה דלעומת זה – לאמירה בדברים של קדושה, ועל ידי זה מגלים את המטמוניות שבנפש.