כתב הרמב"ם (פסולי המוקדשין פ"ו הט"ז): "כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו חוץ מן החטאת עם האשם, שאין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה" (ומקורו במשנה זבחים). ותמהו מפרשים מהו הצורך להשמיענו דין זה הרי פשיטא שזכר ונקבה אי אפשר שיתערבו?

והביאור ברוחניות הענינים (שהרי נגלה דתורה ופנימיות התורה הם נשמתא וגופא של תורה אחת, שלכן ישנם ענינים שאינם מבוארים על פי נגלה, ומתבארים דוקא על פי פנימיות התורה): אשם בא על המזיד ולכן הוא חמור יותר ולכן הכפרה בא מן הזכרים, שהוא ענין התוקף וחוזק, שעל ידי הקרבן הוא מתבונן בזה שבאמת היו צריכים להקריב אותו לקרבן ורק בחסדי ה' מקריבים את הבהמה - כביאור הרמב"ן. ואילו חטאת בא על השוגג, ולכן הוא קל יותר ולכן הכפרה באה מן הנקבות - שענינה הוא לשון רכה – שהוא ענין ההתבוננות שקרבן מלשון קירוב שעל ידי הקרבן הוא מתקרב לה' ומגלה את הקשר הפנימי שלו להקב"ה.

והנה, לפעמים יכול להיות שהאשם קל מן החטאת - ולדוגמא כשהחטא במזיד הוא מפני השפעת הסביבה או מפני שנולד בטבע רע ואם כן אין זה לגמרי באשמתו, והחטא בשוגג הוא באשמתו מפני שלא השגיח על עצמו כראוי – ואם כן קס"ד שצריכים לערב את החטאת ואשם, שבנדון זה מביאים חטאת על המזיד ואשם על השוגג, ועל זה משמיענו המשנה (והרמב"ם) שאין מערבים את החטאת ואשם. והוא שמצד הפעולה בעולם מביאים זכר לאשם ונקבה לחטאת, מפני החפצא דהחטא, (אף שכנ"ל מצד הגברא יכול להיות שהאשם קל מן החטאת).

[וזהו ששעיר נשיא - אף שהוא חטאת - בא מן הזכרים, כי גם חטא קל של נשיא פועל ומשפיע ביותר.

והנה, הגמרא מבארת ששעיר נשיא (שהוא חטאת וזכר) אינו מתערב עם אשם מפני ששעיר אין לו צמר אלא שיער ולכן אינו מתערב עם האיל שיש לו צמר. אך הרמב"ם לא הביא דין זה מפני שהרמב"ם קאי על הכפרה מצד החפצא של החטא, כנ"ל, ואילו זה שחטא הנשיא הוא שעיר - זכר - שייך לגברא החוטא מחמת היותו נשיא].