מפתח לתורת כ"ק אד"ש

מי המבול - ועד"ז טרדות הפרנסה – מטהרים; "תהום רבה" – טרדות גשמיים, "וארובות השמים" – טרדות דעסקנות ציבורית; צריך להביא לתיבה את אשתו ובניו "וכל החי" – כל הענינים שיש לו שייכות אליהם; תיבות התורה ותיבות התפילה – מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע. העבודה דמסירות נפש שייכת לכל אחד.
המבול נק' מי נח כי לא התפלל על דורו; ההוראה.
"ונעשה לנו שם" צריך להיות ע"י ענין רוחני כבניית ישיבה; אברהם "קיבל שכר כולם" מפני שהתעסק בבירור אנשי דורו. 
 הלימוד "הואיל והזכירו סיפר בשבחו" או "עיקר תולדותיהם גו' מעשים טובים" – נאמר דוקא פה ולא בפעם הראשונה שנזכר נח, כי לעיל נזכר בשייכות ל"אלה תולדות אדם". ומלמדנו שדיבור בשבח חבירו הוא תועלת ל(פרשת ו)עבודת נח. 
לפירוש "לבד נח" קשה מדוע לא נאמר בפירוש "לבד נח". ולפירוש "גונח כו' מטורח הבהמות" קשה מדוע הי' החיסרון רק בנח ולא בבניו. ולפירוש "שאיחר מזונות לארי" קשה הרי ארי זה הי' צריך להיות "איידעלער". מיינה של תורה: צריך שחיסרון בדברים המוכרחים לא יפריע לו, אך לשני צריך לתת הכל בעיתו. 
מעלת פירוש רש"י על התורה. (ס"א)
ביאור בפרש"י ר"פ נח - "יש מרבותינו דורשין אותו לשבח וכו'" - בעבודת האדם. (ס"ב)
ביאור בפרש"י (י, כו) ד"ה חצרמות והוראה בעבודה; לימוד בהלכה (לענין שמות גיטין); ביאור בפרש"י בראשית (ב, יד). (ס"ו)
ביאור בתו"א פ' נח ד"ה מים רבים - אריכות התפלה דבעלי עסקים ויושבי אוהלים. (סי"ב)
ביאור בתניא פמ"א: "ומייחד מלכותו כו' ועליו בפרט"; "והנה ה' נצב עליו כו'". (סט"ז)
"צהר" – י"א חלון שעי"ז מובן הלשון "תעשה לתבה", וי"א אבן טובה – שיכולים להוליכה לכל חלקי התיבה. ב' אופנים בגילוי אלוקות: (א) פתיחת חלון בלבושי הטבע (ב) ושהטבע עצמו יאיר.
באם רואה - לא רק שעליו לתקן את חבירו אלא גם - את הרע שבחבירו אזי זהו הוראה שרע זה ישנו בו. שכשרואה רע בזולת צריך לראות רק את החלק החיובי שבזה – שעליו לתקן את חבירו.  
ה"עלה זית" גדל לאחר המבול על עץ שלא נמחה, ועי"ז ידע נח ש"קלו המים מעל הארץ".
נח בנה את התיבה בעצמו - ולכן "מאה ועשרים שנה היה משתדל בה" – כי הפעולה דהבניה היא חלק מהמצוה – כדי לעורר את אנשי דורו לתשובה.  
התפתחות חכמת הטבע הוא בשביל להשתמש בה לעבודת ה', וע"י גילוי חכמת הטבע מתגלה אחדות ה' בעולם.
עכו"ם ששבת חייב מיתה, מפני שענין העכו"ם הוא לפעול שיהי' גדר דעולם, ועבודת בני ישראל הוא חיבור עליונים (מנוחה שלמעלה מהעולם) ותחתונים (גדר העולם).
בני נח – שהנפש השכלית שלהם הוא בבחי' ישות – צריכים לקיים את המצות שלהם מפני ציווי הקב"ה למשה, שדוקא אז נמשך להם הביטול מבנ"י.  
"עד אברהם" – ולא עד מיתת תרח, כי תרח שב בתשובה – "חרון אף של מקום בעולם", ש"אף" שלמעלה מחכמה לא נמשך בפנימיות, ולכן האריכו ימיהם. ואברהם הוא בחי' המשכה פנימית. 
הציווי דע"ז הוא על מחשבת השכל, ולכן מדגיש הרמב"ם שע"ז מושלל גם מצד השכל, ואומר ש"בן ארבעים (שאז ישנה שלימות השכל) הכיר אברהם את בוראו". ו"דורו של אברהם" הוא כשפעל על הדור שישיגו דעת בוראם מצד שכלם.  
רש"י אינו צריך לפרש ששנת המבול אינו עולה למנין שנותיו של נח, כי מנין השנים בתורה אינו מדויק, ושנת ת"ק לנח – שאז התחילה המבול – יכול להיות התחלת שנת תקצ"ט.  
בפרשת בראשית אפשר לפרש "ויאמר ה' אמחה" שמדת הרחמים – שקודמת וחזקה יותר - הסכימה למדת הדין. אך לאחר שבפרשתנו מוכרח לפרש "ויזכור אלוקים" שמדת הדין נתהפכה לרחמים, אז מסתבר לפרש ש"ויאמר ה'" פירושו שמדת הרחמים נתהפכה למדה"ד. 
מאמר ד"ה מים רבים
"טרדות הפרנסה" לא רק ש"לא יוכלו לכבות את האהבה" שבנשמה, אלא מוסיפים בה מעלת התשובה שלמעלה גם משרש הנשמה לפני ירידתה.
שיחה
במוצאי ש"פ נח מעלה על מוצאי שבת בראשית בענין "ויעקב הלך לדרכו" - כמעלת ה"בפועל" על ה"בכח", כמ"ש אל יתהלל חוגר כמפתח, וזהו תכלית הבריאה וירידת הנשמה. (ס"א) הקשר לפ' נח - שנקרא בשם "נח" (נייחא) אף שתוכנה סיפור המבול וההפלגה. (ס"ז) ההוראה מזה ששנה זו (תשל"ח) היא שנת העיבור וסיום מחזור קטן; והקשר לפרש"י בפ' השבוע (ח, יד). (סי"א)
שלימות נוספת ב"ויעקב הלך לדרכו" במוצאי ש"פ נח ובז' חשון.
"יש דורשים" ש"בדורותיו" הוא גנאי – שאף שעבור נח אין זה חיסרון מ"מ עבורנו – שאנו "דורשים" בנוגע להנהגתנו – אין זה הנהגה הראויה אלא גנאי. 
כל המ' יום דהמבול הם מציאות אחת, ו"הורידן תחילה ברחמים" כוללת את כל המ' יום. ורק אח"כ נתהפך המים דכל יום למבול.
"צא מן התבה" – צריך לצאת מהמצב דימות המשיח כדי לפעול דירה בתחתונים, שזהו תענוג הבורא שלמעלה מתענוג הנברא.
שלימות המעלה דהעבודה דדירה בתחתונים הוא דוקא בתחתון שאין תחתון למטה ממנו. וזהו הקשר דז' מרחשון - שאז חזר האחרון מישראל לביתו במקום המרוחק ביותר מירושלים - ל"ומשם הפיצם ה'", שה' הפיצם כדי שיכשירו את כל העולם לעבודת בנ"י.
התחלת עבודת בני ישראל לאחרי סיום חודש תשרי בג' הקוים דתורה עבודה וגמ"ח, ע"י בתי חב"ד ו"עשה לך רב".
המבול הוא "קילוסו של הקב"ה", בחי' "כמים לים מכסים", אך מ"מ "לא יהי' עוד מבול", כי הכוונה היא ש"דעה את ה'" יורגש בארץ גופא.
הרמב"ם סובר שפו"ר מד"ס הוא המשך למצוה מדאורייתא, ולכן אומר "כאילו בנה עולם" - שזהו התוכן דהמצוה דאורייתא.
"אלוקים" הוא לאו דוקא מדת הדין כי יכול להתפרש "לשון מרות", ורק בפסוק זה - שמשנה מהלשון "ביני" שנאמר לפנ"כ - צריך לומר שהכוונה למדת הדין, שישנה כר"ב נוספת שגם כשישנו קטרוג שלא ע"ד הרגיל "אני רואה את האות ונזכר".
"הי' בדורותיו" - אילו הי' בדורו של אברהם כו' - אף שבמות נח הי' אברהם בן נ"ח.
"דרא דאברהם דרא דמשה ודרא דדוד" הם "ישראל" - שאינו מתפעל מהעולם, "תורה" - שפועל חיזוק בהבריאה, ו"מלכות" - שלימות העלי' ע"י העבודה. ועבודת נח הי' רק הכנה לקיום התומ"צ.
ישנם כמה מדריגות בשלימות הקרבן, וקרבן של בנ"י צריך להיות בשלימות נעלית יותר מקרבנות בני נח. "בדוקין שבעין" אינו מום בבני נח מפני שאינם שייכים לראי' באלוקות.
הקשת פועלת שה' לא ימחה – הירוס - גם חלק מהעולם, דלאחר המבול גם עונש הוא תיקון. וזהו שלרש"י היו יותר מב' דורות שלא הוצרכו לקשת (דלא כהמדרש שרק בב' דורות שבהם הגין הצדיק על כל הדור שהיו רשעים לא הוצרכו לקשת) – כי כשכל אנשי הדור צדיקים אזי אין מחשבה להביא הירוס לעולם.
שיחה ד' מר־חשון, אור ליום ועש"ר פ' נח תשל"ז.
ראה קיצור...

Heading