ברש"י (ו, ט): "אלה תולדות נח נח איש צדיק - הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה. דבר אחר ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".

הפירוש הראשון - ש"תולדות" קאי על "ויולד נח" שבפסוק הבא, ו"נח איש צדיק" נאמר בדרך אגב "הואיל והזכירו כו'" - הוא העיקר, מפני שבדרך הפשט "תולדות" פירושו ילדים. אך לפירוש הראשון קשה קצת, שהרי דוחק קצת לומר שהתורה תפסיק באמצע הענין במאמר המוסגר, ולכן מביא רש"י פירוש שני, "ללמדך שעיקר תולדותיהם כו' מעשים טובים". אך לפירוש השני קשה, כנ"ל, שהרי הפירוש הפשוט של "תולדות" הוא ילדים.  

והנה, בב' הפירושים צריך להבין מדוע לא נזכר "אלה תולדות נח" בפרשת בראשית - כשנזכר בפעם הראשונה? ומדוע לא נאמר כן בשייכות לשאר הצדיקים שנזכרו שם? (בנוגע לצדיקים שנזכרו אח"כ בתורה יש לומר שזהו הפירוש בדברי רש"י "ללמדך" - שבשאר הצדיקים למדים זה מנח).

והביאור: בפרשת בראשית מדובר אודות "זה ספר תולדות אדם" - שכל האנשים שנמנו שם נמנו רק בשביל לבאר על דבר תולדות אדם, וא"כ לא נוגע לדבר אודותם. כי אין זה העיקר שם.

והנה, ישנם מפרשים שלומדים פירוש שלישי - ש"נח איש צדיק" הוא המשך ל"ונח מצא חן בעיני ה'". אך רש"י שולל פי' זה (אפי' כפירוש שלישי) בהעתיקו את תיבת "אלה" בדיבור המתחיל, ד"אלה" הוא ענין חדש (משא"כ ואלה בוא"ו המוסיף).

מיינה של תורה: "לשון תליתאי קטיל תליתאי". והוא מפני שדיבור מגלה את מה שהי' בהעלם במחשבה, ועד"ז כשמדברים על הרע שנמצא באדם הרי זה מגלה את הרע. "ומרובה מדה טובה", שדיבור בשבח הוא נתינת כח לעבודה, שעי"ז מתגלה הטוב שבאדם. וזהו שהענין ד"הואיל והזכירו סיפר בשבחו" הוא בפרשת נח, שבה מדובר על עבודת נח, ולא בפרשת בראשית שבה מדובר ע"ד הנשיאת חן שהי' לנח באתעדל"ע ("מצא חן", שמציאה בא מלמעלה).

ומזה ישנה הוראה ע"ד החשיבות דדיבור בשבח חבירו, ובפרט שעי"ז ישנה גם ברכה עבור המדבר, ד"ברכנו אבינו" הוא דוקא כאשר "כולנו כאחד".