על הפסוק (ו' ט') "נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו" נאמר בזוהר "אבל בדרין אחרין לא הי' נחשב לכלום כגון דרא דאברהם דרא דמשה ודרא דדוד". 

והנה, הטעם שחשיב ג' דורות אלו דוקא הוא כי ג' דורות אלו הם השלימות דתכלית בריאת העולם שהוא בשביל ישראל (אברהם), תורה (משה), ומלכות (שהתחילה בדוד). 

ובעבודת האדם: בחי' אברהם הוא שאינו מתפעל מהעולם. משה ענינו תורה - והוא שעבודת האדם פועלת קיום וחיזוק בהבריאה (כמארז"ל עה"פ "ארץ יראה ושקטה"). ודרא דדוד - שלימות המלכות ע"י משיח - הו"ע העלי' שנעשה בעולם ע"י עבודת האדם. 

והנה, גם בנח היו מעין ג' עבודות אלו: שלא התפעל מהעולם, ועל ידו היה קיום העולם, ובתוך התיבה הי' מעין דלעתיד לבוא. אך מ"מ "לא הי' נחשב לכלום" כי זה הי' רק בגדר חינוך. דענין החינוך הוא שקיום המצוות אינו מטרה בפני עצמה אלא הכנה לענין אחר - קיום המצות כשיהי' גדול. ועד"ז בנח, שבעיקר קיים מצות שבין אדם לחבירו - "לשבת יצרה" - שביחס לעניני בין אדם למקום ה"ז רק הכנה לעיקר קיום המצות. 

ובעומק יותר: ע"פ ביאור אאמו"ר, שאברהם משה דוד הם כנגד ג' הכתרים דתורה כהונה מלכות. דענין הכתר הוא למעלה מהראש, שעבודת נח הי' קשור עם שלימות העולם, אך הג' כתרים פועלים שלימות ועלי' שלמעלה מהעולם.

וההוראה: שג' עבודות הנ"ל צריכים להיות לא רק מצד הבנת האדם, שאז אין זה נחשב לכלום, אלא מצד הכתר – ציווי הקב"ה שלמעלה מהעולם.