על הפסוק (ז, כג) "וישאר אך נח" מפרש רש"י: "לבד נח, זהו פשוטו, ומדרשו גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות ד"א שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם".

והנה, הקושי ב"אך נח" הוא שבכל מקום שנאמר "אך" הפירוש הוא שזה דבר חידוש שלא היינו יודעים לולא תיבה זו [ולדוגמא לאחר שכתוב בתורה ש"לכל חית הארץ לכם יהי' לאכלה" היינו חושבים שאבר מן החי מותר, ולכן מלמדנו הכתוב ש"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"], וא"כ אינו מובן מהו החידוש שנח נשאר בחיים? ולכן מפרש רש"י "לבד נח".

אך פירוש זה קשה כי אם הפירוש הוא "לבד נח" למה לא נאמר בפירוש בתורה "לבד נח"? ולכן מביא רש"י את המדרש אגדה, שלפי המדרש "אך" הוא מיעוט, שנח נשאר, אך נשאר בחיסרון - גונח וכוהה דם. והנה גם פרטי המדרש מרומזים בתיבת "אך", שהגונח משמיע "אוי" שמתחיל באות א', וכוהה מתחיל באות כ'. וזה בא בהמשך ל"וימח את כל היקום", זאת אומרת שהחיסרון בנח הי' דבר עיקרי ומזה רואים ש"כוהה דם".

והנה במדרש אגדה קשה למה רק בנח הי' "אך" – חסרון - ולא בבניו אף שבודאי עזרו לאביהם בתיבה?

ולכן מפרש רש"י "שאיחר מזונות לארי והכישו", שהארי הוא המלך שבחיות וא"כ מסתבר שדוקא נח האכילו.

אך לפי"ז קשה דלכאורה הארי שניצל מהמבול הי' צריך להיות  – איידעלער – ונח האכילו, וא"כ קשה לומר שהוא הכישו רק משום שאיחר מזונותיו. ולכן מביא רש"י את הפסוק "הן צדיק בארץ ישולם". אך הקושי בפירוש זה הוא גדול יותר מהקושי על הפירוש הראשון ולכן מקדים רש"י את הפירוש "מטורח הבהמות" [ובהערה: ונצטרך לומר שבנח הי' טירחא יתירה כי הוא הי' זקן יותר, והציווי להאכיל את החיות הי' אליו דוקא].

מיינה של תורה: כשיש ליהודי שליחות מנשיא דורנו יכול לחשוב שזה מראה על חשיבותו וא"כ בעצם מגיע לו כבוד, וא"כ הוא טוען שעל הכבוד הוא מוותר אך מדוע יש לו צרות וכו'? וע"ז אומרים לו ש"כבר היה לעולמים" אצל נח. אך טוען הוא שכשהוא גונח כו' יכול לקיים את השליחות מתוך קבלת עול אך לא מתוך שמחה, ועל זה אומרים לו שהלימוד "גונח כו'" הוא מזה ש"אך נח" הוא באותו פסוק של "וימח גו'", שכאשר מתבונן ב"וימח" דדורנו זה, והוא ניצול, אזי יהי' בשמחה הכי גדולה מזה שניצל מהמבול. והנה, אף שבנוגע לעצמו הנה חסרון אפי' בדברים המוכרחים אינו צריך להפריע לו, מ"מ בנוגע להזולת צריך לתת את הכל בעיתו, ואסור לו לאחר את מזונות הארי.