על הפסוק "בדורותיו" (ו, ט) מפרש רש"י שיש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי "אילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום".

ולכאורה צריך להבין הרי אברהם הי' בן נ"ח שנה כשנח נסתלק, וא"כ נח הי' בדורו של אברהם, וא"כ איך אפשר לומר "אילו הי' בדורו של אברהם"?

והנה, הרמב"ם אומר שאברהם הי' בן ארבעים שנה כשהכיר את בוראו, והראב"ד משיג עליו ואומר שישנו אגדה שבן ג' שנה הכיר את בוראו ומביא רמז לזה ממ"ש "עקב אשר שמע אברהם" כמנין עקב. וצריך להבין מדוע מביא הרמב"ם את הגירסא דבן ארבעים [ולא מ"ח או נ']? 

ויובן בהקדים הביאור בזה שהרמב"ם בספרו הלכות הלכות מביא את כל האריכות בנוגע לדברי ימי העולם, איך ש"בימי אנוש טעו בני האדם וכו'" ומביא את כל ההשתלשלות הענינם דעבודה זרה (ואת העיקר - שאדם נצטוה על ע"ז וכל השנים ההם עברו על ציווי ה' - אינו מביא)?

והביאור: אף שרוב הציווים הם על ענין של מעשה מ"מ באזהרת ע"ז העיקר הוא "לא תתורו" במחשבת הלב והמוח, ולכן מדגיש הרמב"ם שעבודה זרה מופרך גם מצד השכל. ולכן מדגיש ש"טעו כו' ונבערו עצת כו' נביאי שקר כו' וכוזבים כו'". ולכן מביא הרמב"ם את הגירסא ד"בן ארבעים הכיר אברהם" שהרי בבן ארבעים ישנו שלימות השכל. 

אך עפי"ז צריך להבין את ההמשך שבו מבאר הרמב"ם בנוגע לזמן שירדו בנ"י למצרים, ש"כמעט שנעקר העיקר הגדול ששתל אברהם עד שמאהבת ה' אותנו כו' ושלח את משה רבן של כל הנביאים", שלכאורה זה מדגיש את ההיפך - שאפילו אצל בנ"י נעקר ענין זה עד שקיבלו את הנבואה שלמעלה מהשכל. והביאור: אע"פ שהשלילה דע"ז מוכרחת ע"פ שכל אין האדם יכול לסמוך על שכלו בלבד וצריך לאמונה שלמעלה מטו"ד.   

וזהו "דורו של אברהם" – כשאברהם פעל על דורו שישיגו דעת בוראם לא רק מפני "שגבר עליהם בראיותיו" אלא מצד שכלם הם, וזה הי' לאחר שבא לא"י ששם "שתל בלבם העיקר הגדול הזה".