דוקא לאחר סיפור המרגלים - שאז הודגש שהמעשה הוא העיקר - טען קורח שבעשיית המצוות בפועל שווים כל בני ישראל. ואם כן "מדוע תתנשאו".
ג' אותיות דקרח הם בשינוי מכפי שצריך להיות על פי החיבור דעליונים ותחתונים – אות ה'. ק' שהמעשה יורד יותר מהעליון - הוא המחלוקת על תכלת שהוא האהבה ויראה. ר' הוא המחלוקת על מזוזה, שטען שאין צריך מעשה – מזוזה. ח' הוא המחלוקת על הכהונה, שטען שהעוסק במעשה אינו צריך להיות ברצוא וצימאון לעלות למעלה.
אמיתית הכוונה בההתחלקות דיום שני הוא שיהי' יום השלישי, שאז ישנה אפשרות לחבר ולתקן את המחלוקת שבין מים העליונים ומים התחתונים. וזהו הקשר לג' תמוז היום שבו היה "שמש בגבעון דום", שעל ידי הנס מתגלה הפנימיות דהנהגת הטבע.
ביאור טענת קרח "טלית שכולה תכלת כו'" ומענת משה, וההוראה לתלמידי תומכי תמימים בפרט / ביאור ברמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל "אלא כל איש ואיש כו'".
טענת משה להקב"ה "האיש אחד יחטא" הי' שאף שהיו הרבה חוטאים מכל מקום קרח הסיתם לחטוא. וזהו "סרחה עליו מקצת מדינה", שהרבה סרחו, אך משה אמר שרק קרח הוא החוטא כי הוא הסיתם.
מצות שמירת המקדש פעמיים, במסכת מדות - שבה מדובר על בית המקדש – מדבר בשמירת המקדש שהוא דין במקדש, ובמסכת תמיד - שענינה עבודת הכהנים - מדובר בשמירת המקדש שהוא פרט בעבודת הכהנים.
ההוראה מביטול טענת קרח שבית מלא ספרים פטור ממזוזה, במיוחד לתלמידי תו"ת / ההוראה מהנהגת שבט לוי - לכל ישראל.
שם הפרשה הוא קרח, ולא "ויקח (קרח)", מפני שההוראה שצריכים לקחת מקרח אינה רק הענין השלילי שעשה בפועל, שזהו "ויקח", אלא גם הענין ד"אף אני רוצה בכך" התשוקה להיות כהן גדול.
הרמב"ם אומר שהשגח"פ הוא רק במין המדבר, וההשגחה היא כפי דביקות השכל, מפני שהרמב"ם מדבר בענין השגחה פרטית בגילוי. אך הבעש"ט מפרש שישנו השגחה פרטית (המלובשת בדרכי הטבע) בכל דצח"צ.
באם כל אחד יהיה כהן גדול, אזי הניצוץ קדושה – ניצוץ בורא - שישנה באדם תתעלה למעלה, כי האדם אינו כלי לקדושה כזו, והניצוץ פרטי דהאדם יפול למטה. וזהו ענין שריפה ובליעה, שריפה הוא עליית הניצוץ בורא, ובליעה הוא הירידה דניצוץ האדם.
גם לרבא הנה לכל הדיעות היו שבעה שערים בעזרה והלויים שמרו רק על חמשה, והתנאים במשנה חולקים בטעם ששמרו רק על חמשה. או מפני שרק לחמשה היה דין שער, או מפני שבעצם היה לשבעה מהם דין שער, אך שמירת הכהנים בבית המוקד ובבית הניצוץ הועילה גם עבור שערים אלו.
קורח חשב שה"מטה" כמו שהוא אינו יכול להיות כלי לאלוקות. ולכן התיקון לטעות קורח מודגש במתנות כהונה, שניתנים לכהן אך אינם נעשים קרבן, להורות שגם הדברים הגשמיים כמו שהם שייכים לקדושה. וענין זה מודגש עוד יותר במתנות לויה, שהם חולין גמורים, ואין ללוי חלק מסוים.
ביאור במשנה מדות (רפ"א) "בשלשה מקומות הכהנים שומרים" / ביאור במ"ש (שם משנה ב') "ורשות הי' לו לשרוף את כסותו".
אות המטה הוא ראיה שאהרן הוא כהן גדול ומנושא מקהל ה'. דפריחת המטה בא מצד רצון ה', אך אופן הפריחה היה באופן טבעי ולא ניסי, דהיה "פרח" "ציץ" ו"שקדים". וזהו הוכחה בנוגע לאהרן, שהבחירה באה מצד ה', אך לאחרי שנבחר נעשה הכהונה ענין טבעי באהרן.
"הנה" הוא לשון שמחה (ועד לשמחה באופן של חידוש, שלכן מודגש השמחה בלשון "הנה"). והשמחה מודגשת בזה שאף שביטול הערעור היה על ידי מעשה אחד ד"פרח מטה אהרן", מכל מקום כדי לבטל את הערעור נתן הקב"ה לאהרן כ"ד מתנות, וזהו ראיה שהנתינה היא בשמחה.
לרש"י ההוספה "כחזה התנופה גו'" - לאחר שכבר נאמר "ובשרם יהי' לך" - הוא ללמד דין חדש. אך אם הכוונה הוא רק לדין אחד אם כן מדוע לא נאמר הדין בפירוש ומדוע נרמז ב"כחזה התרומה", ולכן מפרש שבא ללמד ב' ענינים, מי הם האוכלים וזמן האכילה.
נ"ה שנה מהגאולה, ההוראה מזה / מעלת ההתוועדות ביום זה / עיקר ההתוועדות מהכח אל הפועל / סגולת היום / הכרח הפצת מעיינות / כפר חב"ד / בית כנסת שבכפר חב"ד / לעולי מרוקו שבכפר חב"ד / המשכת הגאולה לכל השנה / סגולת היום / הקשר המיוחד לנשי ובנות ישראל /הוראה ממס"נ דבעל הגאולה / לימוד בטחון והשגח"פ מהגאולה; השגח"פ בשידוכים / לימוד מס"נ מבעל הגאולה / הכרח הפצת המעינות / הכרח פעולות חב"ד וכח מיום הגאולה / הוראה: מעלת החינוך, ומס"נ עבור כלל ישראל / מס"נ בשביל חינוך "עוללים ויונקים", בפרט בנות ישראל / ברכה לבר מצוה בכפר חב"ד / התעוררות דחג הסיום של בית ספר למלאכה להוספה בכל עניני יהדות, בפרט בשנת הקהל / כנ"ל, בפרט כשחל חג הסיום בעשירי בתמוז, פדה בשלום / כנ"ל, בפרט כשחל חג הסיום בי"ב תמוז / למסימות בית רבקה - התעוררות כנ"ל / מברקים.
אופן הליכתו של משה היה באופן דחשיבות ומלכות וכו' כדי שישאו לו פנים ויחזרו בהם מהמחלוקת. [אך משה לא הפסיק בפעולה או דיבור בין ציווי הקב"ה לקיום הציווי].
לפי רש"י נחלה ניתנה לכהנים באותו אופן דשאר בני ישראל - נחלה שניתנה מהקב"ה. משא"כ בנוגע ללוי נאמר "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", דנחלתם אינו כנחלת שאר בני ישראל, שאינה מהקב"ה אלא מבני ישראל חלף עבודתם.
התחלת גאולה אדמו"ר מהוריי"ץ בג' תמוז והקשר להנס ד"שמש בגבעון דום" שאירע ביום זה.
התיווך בין פרש"י (טז, ד) "שמא לא יקבל עוד" למ"ש באגה"ת פי"א שבמד הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים / השתתפות ב"פדיון הבן" במקום פ"ד תעניות / הוראה מפרשת דיני הכהנים לענין הנהגה בבית הכנסת
"אל תפן אל מנחתם" הוא בקשה שהקב"ה שלא יחשיב זאת לקטורת זרה, אלא ביקש שלא יפן אליהם כלל, והעונש יהיה עבור חטא המחלוקת על משה ואהרן. (אך מביא גם פירוש המדרש מפני שמשה אינו צריך לבקש ענין שהוא לשלול את המחלוקת דקורח, שזהו תוכן כל הפרשה).
ג' המדרגות בשליחות. ההוה אמינא של ר' אשי שבכח התורה נכרי יכול להיות שליח מפני ששליחות הוא רק בנוגע לחפצא. אך "הא דרב אשי בדותא היא" מפני שהפעולה בהחפצא יכולה להיחשב כפעולת המשלח רק באם הוא שליח – שדומה להמשלח.
להש"ס ישנה חילוק בין ה"עשה" ל"לא תעשה". ד"העשה" הוא לתרום מן היפה, כולל מן היפה על הרע, אך ה"לא תעשה" הוא רק שלא לתרום מן הרע על הטוב, אך אם תורם מן הבינונית אינו חוטא. משא"כ להספרי שאם אינו תורם מן היפה הרי הוא חוטא.
"ויקם משה וילך גו'" - מעלת השתדלות הקמת חזית דתית טכנית בארה"ק.
לרבי אליעזר הגדר דביטול יבש ביבש הוא דין בהחפצא, וא"כ תאנים שחורות ולבנות אין מתערבים, והעירוב שבידיעת האדם אינו מעלה. משא"כ לרבי יהושע ורבי עקיבא הביטול דיבש ביבש הוא דין בהגברא, ואם כן אם הם מעורבין בידיעת האדם אזי מעלין.
באכילת מעשר הטבול לתרומה ישנם ב' איסורים: (א) גזילת הכהנים, (ב) ואכילת תרומה. והם ב' הענינים המבוארים בפסוק דידן, (א) "אם לא תרימו תשאו חטא" קאי על גזילת הכהנים שנעשה על ידי זה שאינו מרים. (ב) ו"הא אם תחללו תמותו" קאי על אכילת התרומה.
התחלת העסק בביהמ"ק השלישי שיגלה משמים היא ע"י הכהנים שמחנכים אותו.