בענין שליחות, ישנה קא סלקא בגמרא בגמרא מרב אשי שהדין שנכרי אינו יכול להיות שליח –  "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" - הוא רק בנוגע לתרומה ולא בנוגע לכל התורה כולה, אך הגמרא אומרת "הא דרב אשי בדותא היא".

ויש לבאר סברת רב אשי בהקדים ביאור ג' המדריגות בשליחות: (א) שהשליח הוא במקום המשלח. (ב) שרק כח המעשה (או המעשה עצמו) מתייחס להמשלח. (ג) שהשליחות הוא רק בנוגע להחפצא – שנחשב כאילו המשלח פעל בהחפץ. ויש לומר שרב אשי סבירא ליה כאופן הג' ולכן אומר שבכל התורה נכרי יכול להיות שליח, כי אף שאינו  דומה ומתייחס להמשלח, מכל מקום יכול לפעול בהחפצא. 

אך באמת "הא דרב אשי בדותא היא", מפני שגם לאופן הג' הפעולה בהחפצא יכולה להיחשב כפעולת המשלח רק אם השליח הוא שליח – שדומה להמשלח, ולכן המסקנה היא שאין שליחות לנכרי בכל התורה כולה. 

ועל דרך זה יש לפרש סברת רב אשי בדין שליח עושה שליח, שרב אשי סובר שאם מת שליח ראשון אזי בטלים כל השלוחים שלאחריו. כי סובר שאף שהמשלח ישנו בעולם מכל מקום השליח אינו מתייחס להמשלח, ולכן כשבטל השליח הראשון אין שאר השלוחים מתייחסים להמשלח, כסברתו באופן הג' הנ"ל. ומר בר רב אשי אמר "הא דאבא בקטנותא היא כולא מכח בעל קאתו, אתי לבעל אתי לכולהו", כי כנ"ל גם באופן הג' יכול להתייחס רק כשאר השליח הוא שליח של המשלח. ולכן כל השלוחים קשורים עם המשלח.

והנה כללות הענין דשליח ומשלח משתלשל מהקב"ה ובני ישראל. דבעבודת בני ישראל ישנם ג' בחינות: (א) שכללות מציאות האדם הוא בטל ומציאותו מתיחסת להקב"ה. (ב) שרק כח המעשה שלו מתייחס להקב"ה. (ג) שהוא מציאות בפני עצמו ורק שפועל בהחפצא עבור ה'. וצריך לדעת שזה שהוא שליח של הקב"ה - באיזו אופן שהוא - יכול להיות רק מפני שיש בו חלק אלוקה, שלכן מתייחס להקב"ה. 

והנה הקא סלקא דעתך של רב אשי הוא שיתכן שליחות גם כשהאדם הוא מציאות בפני עצמו, ואדרבא, על ידי זה שהאדם מרגיש שהשליחות הוא "קב שלו" אזי יעבוד עבודתו בדוגמת בעל עסק ולא כפועל. אך באמת הרי זה "בדותא", מפני שבאמת הנה גם זה שעבודתו הוא בקב שלו צריך להיות רק מפני שזהו רצון ה', ומרומז בלשון הגמרא "אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו", אך צריך להיות כל הי' קבין, שהאדם בטל לה' – י' קבין של חברו –  ומפני שזהו רצון ה' הנה יש לו גם קב שלו  - שמרגיש שעבודתו קשורה עם מציאותו.