ברש"י (טז, טו): "אל תפן אל מנחתם: לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם. והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו".

וצריך להבין מדוע מביא רש"י את הפירוש הראשון, דלכאורה אינו מתאים לפשוטו של מקרא, כי פשיטא שהקב"ה לא יקבל את הקטורת זרה?

ויובן בהקדים, שלשון רש"י הוא שמשה אמר אל תפן "אליהם", ולא "אליה" – לקטורת. זאת אומרת שכוונת משה היה שהקב"ה לא יחשיב זאת לקטורת זרה, שאז המיתה הוא רק בשביל שהקטירו קטורת זרה – בדוגמת נדב ואביהוא – אלא ביקש שלא יפן אליהם כלל, והעונש יהיה עבור חטא המחלוקת על משה ואהרן (דהנה, מתחילה אמר משה לר"ן איש שיקריבו קטורת, והקב"ה יבחר באחד, והשאר אובדים. ואח"כ נאמר שמשה דיבר אל קרח ודתן ואבירם, ואחרי שדתן ואבירם דיברו בחוצפה ואמרו "לא נעלה", הנה "ויחר למשה מאוד", דלפנ"כ חשב שהר"ן איש רוצים להתקרב להקב"ה, אך עתה ראה שכל רצונם בקטורת הוא רק בשביל מחלוקת במשה ואהרן, ולכן ביקש שהמיתה יהי' מצד המחלוקת. וזהו שהפסוק "ואש יצאה מלפני ה', ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" נאמר לא מיד אחרי סיפור ההקרבה אלא לאחר שעדת קרח נבלעו באדמה, להראות שגם הר"ן איש היו באותו הגדר של עדת קרח – שרצו מחלוקת). 

אך מכל מקום קשה לפירוש זה, כי מפשטות לשון הכתוב מסתבר שזהו חידוש לגבי כללות המדובר בכל הפרשה – שלילת הערעור על משה ואהרן, ואם כן פשיטא שמשה אינו צריך לבקש ענין שהוא לשלול את המחלוקת על משה ואהרן, ולכן מביא רש"י את פירוש המדרש.

מהענינים על דרך ההלכה: אף שציבור הוא ענין בפני עצמו ולא רק הצטרפות של כמה יחידים, ואם כן לכאורה אין ליחיד שייכות לתמידי ציבור, מכל מקום מפני שקדושה לא זזה ממקומה, לכן הנה גם כשחלק היחיד מתעלה ונעשה חלק מתמידי ציבור אין נאבד השייכות דהיחיד לחלק זה. ודוקא משה רבינו מדגיש ענין זה "יודע אני", כי בנשיא ישנם ב' ענינים אלו, שמצד אחד הוא הנשיא דכל בני ישראל, ומצד שני מתמסר לכל יחיד בפני עצמו, על דרך הנהגת בעל הגאולה די"ב תמוז.