"להזהיר גדולים על הקטנים" נאמר במצות כהונה ובאיסור אכילת שרצים ובאיסור אכילת דם, דבמצות אלו מודגש נקודת היהדות שבכל אדם (גם בקטנים) בשוה.
כשאומרים שהקב"ה הוא כה"ג (וא"כ לכאורה אסור להתטמא לקרובים - לבנ"י) הכוונה היא שישנה דרגא בקדושת ה' שאינה יכולה להיטמא כי היא למעלה מכל ענין של טומאה (דלא ככהן גדול בגשמיות שרק אסור להתטמא אך שייך לטומאה).
לרש"י קשה מדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" רק בחלקו השני של הפסוק ולא בתחילת הפסוק, וזה הכריחו לומר שהתחלת הפסוק קאי על העדים, וסיום הפסוק קאי על כל בנ"י. דוקא ע"י שנתלה על העץ ומתכפר לו, מתגלה שהאדם הוא דיוקנו של מלך, ולכן מיד ישנה הציווי ש"לא תלין" כי זהו זלזולו של מלך.
להזהיר גדולים על הקטנים, כח השכל על כל המעשה, ובאופן דפסח שני - תשובה / הזהרת גדולים על הקטנים בשקצים, דם וטומאה / מקור מצות קבורה מן התורה / ל"קאנווענשאן" העשירי דנשי חב"ד, "ונקדשתי בתוך בנ"י" בעשרה דוקא / פעולת כה"ג ביוה"פ בקדה"ק משפיעה על כל ימות השנה / הטעם שבקצירת העומר הי' הפירסום פחות מבשמחת ביה"ש.
"אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם", שהעבודה דספה"ע הוא המשכת האור ד"ממחרת השבת" עד למטה מטה, וזה מתבטא כשהתמימות הוא גם מצד ימי השבוע - שבימי השבוע אין שינויים - שהו"ע חיבור בל"ג (למעלמה משינוי) וגבול (זמן שענינה שינוי).
לרש"י "זכרון" הו"ע אמירה, דהכוונה בזיכרון הוא שימת לב מיוחדת המתבטאת באמירה, וזהו ענין אמירת פסוקי שופרות. ומזה שהתורה ציוותה על אמירת הפסוקים בלשון זכירה (ולא אמירה) משמע שזהו רמז לעוד ענין – פסוקי זכרונות.
להזהיר גדולים על הקטנים, חינוך / הזכות שבפעולות בחינוך / הליכת כהנים על קברי צדיקים / ניתוח הפרוסטטה / ההפרש בין מס"נ לשאר המצוות; ב' ענינים במס"נ / אי קציצת לולב ואתרוג דומה לעשיית סוכה / מעלת אתרוגי קלברה / בריאות הגוף; לע"ל יהיו הלויים כהנים כו'.
"ששת ימים" פירושו מציאות אחת של ששה ימים, שרק בהם מותר לעבוד, משא"כ בשבת ובמועדות. ולכן מתחיל רש"י עם השלילה "כל המחלל כו'" כי השייכות דשבת למועדות הוא בשלילת עשיית מלאכה.
לפירוש הראשון שאיסור חדש נוהג בכל מקום אף שהיא חובת קרקע הרי זה יוצא מן הכלל. ולפירוש השני קשה כי בכל מקום הפירוש "בכל מושבותיכם" הוא גם בחוצה לארץ. ואם כן שני הפירושים שקולים כי לשניהם ענין זה הוא יוצא מן הכלל. "חכמי ישראל" - חולקים בהבנת טבע בנ"י.
דוקא לאחרי הפירוש זה לעבור עליו כו' מתעוררת הקושיא "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים", דמשמע שענין הפרשה הוא קרבנות ועל זה אומר רש"י "ללמדך שכל הנותן וכו' כראוי וכו' כאילו בנה מזבח כו'" (שהנתינה "כראוי" - ללא טובת הנאה לבעלים - הוא היפך הטבע), שהרי ר' אוורדימס מדגיש "עניי עירך קודמין").
התורה אומרת שנוסף על חיוב השמחה בכל יום טוב צריך להיות הוספה בשמחה דסוכות. ג' מדריגות בשמחה מן הקל אל הכבד (א) שמחה ברגלים (ב) שמחה יתירה בחג הסוכות (ג) שמחה של מצוה בכל יום לא רק ברגלים, שזה עבודה גדולה (וקשה יותר, להיות בשמחה תמיד).
אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים – והקשר למוסד חינוך אהלי תורה / שקו"ט בענין נתוח הפרוסטטה / בן א"י בחו"ל לענין יו"ט שני של גליות / עשיית תמונה בחול המועד.
סיום סידור אדה"ז הוא בספה"ע, מפני שמצוות התפילה מיוחדת בזה שאף שהמצוה הוא בדיבור מכל מקום עצם המצוה הוא הכוונה שיבקש ויתחנן, וזה מודגש בספירת העומר, שבה צריך לספור בדיבור, אך אם לא מבין מה שאמר אז אין זה ספירה כלל.
חשיבות ט"ו תשרי הוא רק מצד ענין הסוכה (שהיא גדר החג), ולכן ישנו הידור מיוחד ליטול את הד' מינים בסוכה. הקדושה דסוכות נפעל על ידי עבודת האדם (עשיית הסוכה) וכל עשיותיו – "תשבו" – הם בסוכה – במצוה.
הערבה - שאין בה מעלה - מרמזת על אלו מבנ"י שאין להם מעלה גלויה, ומתאחדים איתם רק מצד מעלתם העצמית. ולכן הענין ד"ערבי נחל" (מעלה גלויה) אינו לעיכובא.
השתטחות כהנים על קברי צדיקים ומנהג כהנים באהל כ"ק מו"ח אדמו"ר / אודות מי שתמיד מתיר במאמרי תורה שלו כו' / פירוש "עפעפים" / דין יו"ט שני ש"ג בבני חו"ל בא"י וכו'.
בתלמיד חכם ישנו ענין מיוחד והוא שגם כשיש גנות לחבירו, הוא מספר רק בשבח חבירו וזה מבטל – שלא רואים את הגנות.
לרש"י קידוש ה' הוא שהקב"ה עושה לו נס ואז מתקדש שמו ית', ולכן חלק מהמצוה היא שהאדם ימסור עצמו למיתה כדי שיזכה לנס. משא"כ הרמב"ם להרמב"ם שלימות קידוש ה' הוא דוקא כשנהרג. שעי"ז רואים שיהודי מוכן למסור נפשו בעבור שמו ית'.
הליכת כהנים על קברי צדיקים / ביאור לשון התניא (חנוך לנער) "ומצות החינוך היא ג"כ במ"ע כמ"ש בא"ח סימן שמ"ג" / ההמשכה הרוחנית ע"י פעולות דקטנים ומ"ע שהזמ"ג דנשים; החילוק בין ת"ת לשאר מצוות לענין חינוך; לדעת אדה"ז - חיוב חינוך הוא מדרבנן / פירוש ל' אדה"ז בשו"ע או"ח סקפ"ו ס"ג / ישוב הסתירה בין המבואר במ"א שאין הפרש בחיות בין מוח וצפורן להמבואר בלקו"ת ד"ה ונקדשתי שהחיות שבראש נעלה יותר / הוראה ולימוד מענין קצירת העומר.
להרמב"ם (בספר הלכות) העיקר במועדים הוא חיוב הגברא - שלכן מביא את סדר המועדים לפי החומרא שלהם מצד האדם. שם הספר הוא ספר זמנים, כי כוונתו להדגיש את מעלת קיום המצות של הגברא עד כדי כך שהגברא פועל על הזמן - גם על הזמן שאינו קדוש בקדושת שבת ויו"ט.
ביאור הדין שאין מביאים מנחות קודם לשתי הלחם: (א) איסור חדש במקדש קודם הבאת הלחם הוא אותו הגדר דאיסור חדש להדיוט. (ב) איסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו. (ג) הם חלוקים בעצם גדרם, דהעומר מתיר, אך אין איסור להקריב קודם שתי הלחם, ורק שישנה מצוה שהקרבת הלחם בשבועות יהי' מן החדש. והביאור בפנימיות הענינים.
לפי אדמו"ר הזקן לא רק שהסוכה צריכה לעשות צל לאדם, אלא שגם הסכך צריך להיות עשוי לצל - צילתה מרובה מחמתה. דעושים זכר דוקא להנס שאינו הכרחי (צל) - ולא על זה שענני הכבוד השוו את ההרים והגנו על בנ"י - שבזה דוקא ניכר גודל החיבה לבנ"י.
שקו"ט בדברי הש"ס (בכורות מא, א) בענין "חרוץ במקום בשר הוי מומא" וברבינו גרשום שם ובדין דנגעים צ"ל עמוק מן הצל.
רש"י מעתיק בדיבור המתחיל את התיבות "אל הכהנים", כי כוונץו לשלול את הפירוש שהציווי הוא על ב"ד. מביא "אל הכהנים" להבהיר שהפירוש כאן ש"אמור" "ואמרת" שניהן מכוונים "אל הכוהנים" - שהכהנים עצמם מוזהרים להזהיר את הקטנים.
זה שהכתוב פרסם ששלומית בת דברי הייתה דברנית ושלא היתה צנועה וכו', הוא כדי שבני ישראל ילמדו מזה זהירות בענין הצניעות. וזהו שבח לה – שעל ידה יבואו בני ישראל לזהירות בענין זה.
חומרת נישואי גיורת לכהן / ישראל הנושא בת כהן צ"ל תלמיד חכם / הוראת אדמו"ר הצ"צ דהנושא בת כהן צריך להיות בקי במסכת אחת / לקיחת הדסים גדולים ובדין שיעור טרפא דאסא (יו"ד סי' לה).