ברש"י (כג, ג): "ששת ימים: מה ענין שבת אצל מועדות ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חילל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות".

צריך להבין: מדוע אין רש"י מביא בדיבור המתחיל את העיקר – "וביום השביעי שבת"?

ומדוע מביא קודם את השלילה ("כל המחלל") הרי הפסוק מדגיש את קיום המועדות?

והביאור: קושית רש"י (אינה מדוע מביא "שבת אצל מועדות", שהרי אפשר לתרץ ששבת הוא גם כן מועד, אלא הקושיא) היא מדוע נאמר "ששת ימים". הרי פה אינו הציווי על שבת ורק שמובא בדרך אגב כחלק מהמועדות. 

ועל זה אומר רש"י "מה ענין שבת אצל מועדות". והביאור: בהמשך הפרשה מפרש רש"י ש"ששת" ו"שבעת" שם דבר הוא. זאת אומרת ש"ששת" פירושו מציאות אחת של ששה ימים. שרק בזמן זה מותרת מלאכה ובשאר כל הזמנים המלאכה אסורה. שרק בששת ימי החול מותרת המלאכה משא"כ שבת ויום טוב אינם ששת ימי החול וממילא אסורים במלאכה. ומפני ששניהם הם בגדר אחד (שאינם ששת ימי החול) אפשר להקיש ביניהם ולומר ש"כל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבת".

ועל פי זה מובן מדוע רש"י מתחיל עם השלילה, כי, זה שיו"ט ושבת הם בגדר אחד הוא ביחס למלאכה – שבשניהם מלאכה אסורה – (ולא בנוגע להענין החיובי - הקיום) ולכן לומדים "שכל המחלל כו'", ורק לאחר שישנו היקש ביניהם אפשר לומר שיש להם שייכות גם כן בענין הקיום "שכל המקיים את המועדות כו'".

מיינה של תורה: זה ש"ששת ימים תעבוד" "זו מצות עשה" הוא רק מצד ששת ימים - מצד התלבשות הנשמה בגוף ובגלות, משא"כ מצד הנשמה - שמאירה בשבת ויו"ט - הוא למעלה מענין המלאכה. ומפני שהנשמה היא למעלה מהגוף וגלות לכן גם בגוף מאיר אור ותוקף הנשמה.