על הפסוק (כג, טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות תמימות" איתא במדרש: "אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם" (זאת אומרת: כשמתחילים לספור באחד בשבת ואז לא היו המשמרות דישוע ושכניה בימי הספירה).

וצריך להבין הרי "שבע שבתות תמימות" מתקיימת בכל שנה – על ידי שמתחילים לספור בערב. ולכן צריך לומר שהפירוש הוא שכשמתחילים לספור ביום ראשון ישנו הוספה בתמימות בפנימיות הענינים.

ויובן בהקדים המבואר במדרש רבה פרשתנו: "אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושים רצונו של מקום". והביאור: עושים רצונו של מקום (פרשה ראשונה דקריאת שמע) הוא העבודה ד"בכל מאודך", שממשיכה את אור אין סוף הסובב שלמעלה מעולמות בגדר מקום. וזהו העבודה דספירת העומר שממשיכים את האור ד"ממחרת השבת" – למעלה אצילות – עד למטה מטה בבירור נפש הבהמית.

ועבודה זו נעשית מאליה כשמתחילים לספור באחד בשבת שאז הם תמימות גם מצד ימי השבוע, דהמיוחד בימי השבוע על ימי החודש הוא שבימי השבוע אין חילוק בין יום ראשון לשני, שזהו ענין חיבור גבול ובלי גבול, שבזמן - שינויים - ישנו אור שלמעלה משינויים. 

וזהו הרמז בשמות המשמרות ישוע ושכניה, "ישוע" הוא המשכת ישועות מלמעלה, מבחינת ש"ע נהורין, שהוא האור שלמעלה מהשתלשלות, "ושכניה" הוא המשכת בחינת שכינה – בחי' אלוקות ששוכנת תוך עלמין – בחינת ממלא כל עלמין. וצירוף שניהם הוא בחינת יחוד סובב וממלא – המשכת אור אין סוף בבחינת מקום.