שם הפרשה - אמור - מורה על דיבור חיובי, וקאי (בלשון הרמב"ם) על אמירה בשבח חבירו.

דהנה ברמב"ם הלכות דעות פ"ה מבאר את מדריגת התלמיד חכם ש"מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל". ובפרק ו' אומר: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו וכו' לפיכך צריך לספר בשבחו וכו'". וצריך להבין מה מוסיף בפרק ו'?

בפשטות יש לומר שבפרק ה' מדבר על מעלת התלמיד חכם, שהוא צריך לקדש את ה' על ידי שמעשיו מתוקנים ביותר, ובפרק ו' מדבר על החיוב לחבירו. אך לפי זה קשה מדוע כותב "ולא בגנותו כלל" בנוגע לתלמיד חכם ולא בנוגע לכל אחד?

אלא צריך לומר שבתלמיד חכם ישנו ענין מיוחד והוא שגם כשיש גנות לחבירו, הוא מספר רק בשבח חבירו וזה מבטל – שלא רואים את הגנות. שכל אדם לפעמים צריך להוכיח, אך תלמיד חכם על ידי דיבור בשבח חבירו הוא מגלה את הטוב שבחבירו ועל ידי זה מביא את חבירו לתשובה. 

והנה על "והוי דן את כל האדם לכף זכות" כותב אדמו"ר הזקן שצריך לידע ש"מקומו גורם לו לחטוא", ולכאורה זהו טעם שלא לענוש אותו אך מהו הזכות בשבילו? והביאור: מזה שהקב"ה שם אותו במצב כזה הרי זה הוראה שיש לו את הכח (יותר משאר בני אדם) להתגבר על הרע, ועל ידי שמדבר על  זה הוא מגלה ענין זה (ועל דרך כמו שהוא בצד ההפכי ש"לשון תליתאי קטיל תליתאי").

וזהו הקשר ל"לאמור" – "להזהיר גדולים על הקטנים", ש"להזהיר" הוא להאיר, שזה (הפעולה ע"י גילוי הטוב שנמצא בהם) נוגע במיוחד לקטנים, בפשטות ולקטנים ביהדות.