על הפסוק (כד, יא) "שלומית בת דברי"  מפרש רש"י: "אחת היתה ופרסמה הכתוב", וזהו שבח לבנ"י שלא נחשדו על העריות (מדרש).

ולכאורה "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" ואם כן מדוע פרסמה הכתוב? 

והנה יש לומר שזה שהכתוב פרסמה שהייתה דברנית, שלא היתה צנועה וכו', הוא כדי שבני ישראל ילמדו מזה זהירות בענין הצניעות. וזהו שבח לה – שעל ידה יבואו בני ישראל לזהירות בענין זה.

דהנה מצינו פלוגתא האם אדם חייב להכניס את עצמו לספק פקוח נפש כדי להציל את חבירו מפקוח נפש ודאי. אך בוודאי צריך לסכן את עצמו להצלת כלל ישראל. ויש לומר הביאור, כי הוא חלק מהכלל וממילא הרי זה גם הצלת עצמו.

וממילא השבח של כלל ישראל הוא השבח של שלומית בת דברי. 

והנה אדמו"ר הזקן מפרש בתניא שעל ידי תשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות מפני "שעל ידי זה בא לאהבה רבה זו". ועל דרך זה יש לומר שעל ידי ש"פרסמה הכתוב" ונפעל זהירות יתירה אצל כל ישראל נפעל עליה גם לה.