על הפסוק (כג, יד) "ולחם וקלי וגו' עומר וגו' בכל מושבותיכם", מפרש רש"י: "נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ ויש אומרים שנוהג דוקא לאחר ירושה וישיבה".

וצריך להבין הלא לכאורה פירוש הראשון הוא קרוב יותר לפשוטו, ומדוע צריכים פירוש שני, ובפרט שעל פי כללי רש"י (שכשמקדים "נחלקו בו") שני הפירושים שווים.

והביאור: על הפסוק "ובארצכם לא תעשו" מפרש רש"י "לרבות כל שבארצכם שא"א לומר שאינו נוהג אלא בא"י מפני שהיא חובת הגוף". ואם כן בנדון דידן לפירוש הראשון שאיסור חדש נוהג בכל מקום אף שהיא חובת קרקע הרי זה יוצא מן הכלל. ולכן מביא רש"י את הפירוש השני. אך לפירוש השני קשה כי בכל מקום הפירוש "בכל מושבותיכם" הוא גם בחוצה לארץ. ואם כן שני הפירושים שקולים כי לשניהם ענין זה הוא יוצא מן הכלל.

והנה התלמיד ממולח שואל אם שניהם שקולים מהו טעם המחלוקת, ולכן מפרש רש"י "נחלקו בו חכמי ישראל", שאין סברת המחלוקת בהבנת פסוק וכיוצא בזה, אלא "בחכמי" – בהבנת טבע בני - "ישראל". 

דהנה פעולת העומר היא לפעול על בני ישראל ההרגש שצריך להביא את הראשית לה'. והנה עומר בא דוקא מארץ ישראל, ולכן נחלקו חכמי ישראל איך אפשר לפעול הרגש זה על הדרים בחוץ לארץ:

פירוש הא' (התחלת העבודה, שהנה"ב יכולה גם כן להבין) אומרת שחדש אסור גם בחוץ לארץ. ופירוש הב' סבירא להו שכשהעומר מותר בחוץ לארץ אז זה עצמו שאין שם הענין דקרבן העומר יעורר את בני ישראל על ענין העומר ביתר שאת. (והרגש זה שייך יותר לנפש האלוקית ולכן זהו פירוש שני - הדרגה השניה).