בכל אחד מהד' מינים אומרת התורה פרט מסויים - "פרי עץ הדר", "כפות תמרים", "ענף עץ עבות", "וערבי נחל" - ובג' מינים הפרט - "הדר", "כפות", ו"עבות" - הוא לעיכובא, ורק בערבה ענין "ערבי נחל" אינו לעיכובא וגם לכתחילה אפשר לקחת ערבות של בעל שאינם ערבי נחל.

והביאור בזה: ענין זה אינו מתבאר על פי נגלה אלא רק על פי חלק הדרש שבתורה. דהנה במדרש איתא שכל אחד מהד' מינים הוא כנגד סוג אחר של בני ישראל, ומצות נטילת ד' מינים פועלת אחדות בכולם. והנה, בשאר המינים יש לכל אחד מעלה גלויה: לולב - תורה, אתרוג - תורה ומעשים טובים, הדס - מעשים טובים - ואם כן המעלה שלהם צריך להיות ניכר בגילוי, ולכן מעלתם - "הדר", "כפות", ו"עבות" - צריך להיות בגילוי. משא"כ ערבה שאין לה מעלה בגילוי כלל, והתאחדות לבני ישראל אלו הוא רק מצד מעלתם העצמית, ולכן אין צורך שיהיה בהם מעלה בגילוי, דגם אם אינו ערבי נחל, ורק שהוא ממין הגדל בערבי נחל, זאת אומרת שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, צריך להתאחד עמו. 

ומזה ישנה הוראה שצריך להתאחד עם כל יהודי. ויהודי ששייך למעלה גלויה צריך שהמעלה שלו יהיה בגילוי עתה ולא להסתפק בזה שהיה לו מעלה זו בעבר. משא"כ יהודי שאין בו מעלה גלויה אין להציב תנאים אלא צריך להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". 

והנה, ישנה דיעה שהלולב אינו צריך להיות מעץ העושה תמרים, וההוראה מדיעה זו הוא שגם אחד שלמד תורה ומכל מקום אין בו מעשים טובים, שזה שאינו עושה פירות - שלכאורה הוא גרוע יותר מערבה שהרי תלמידי חכמים שגגות נעשים להם כזדונות - אעפ"כ צריך להתאחד עמו. 

ועל ידי האחדות דכל בנ"י "הן מכפרין אלו על אלו", וזוכים לגאולה דאין ישראל נגאלים עד שיעשו אגודה אחת.