בהתחלת הפרשה איתא ברש"י: "אמור אל הכהנים: אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים". וצריך להבין מדוע מעתיק רש"י בדיבור המתחיל את התיבות "אל הכהנים" והרי בגוף פירושו מפרש רק את התיבות אמור ואמרת? 

והביאור בזה: כוונת רש"י לשלול פירוש אחר, ש"אמור" "ואמרת" הוא אזהרה לבית דין להזהיר את הכהנים - כמו שמצינו בהמשך פרשה (כא, ח) "וקדשתו" וברש"י "על כרחו שאם לא ירצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש", וכן (כא, כד) "אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" וברש"י "להזהיר ב"ד על הכוהנים" - וזהו שרש"י מביא "אל הכהנים" להבהיר שהפירוש כאן ש"אמור" "ואמרת" שניהן מכוונים "אל הכהנים" - שהכהנים עצמם מוזהרים להזהיר את הקטנים.

והטעם שהכתוב עצמו לא ציוה על בית דין להזהיר את הכהנים הוא משום שכהנים זריזים הם. וזה שלקמן נאמר "וקדשתו" - ששם הכוונה לבית דין - הוא כי שם לא מדובר בנוגע לכללות הנהגת הכהנים אלא להנהגת כהן פרטי שאינו רוצה לקיים מצות כהונה.

ובסיום הענין הוסיף משה מדעתו "אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" וכפרש"י "להזהיר בית דין על הכהנים", כי זה שכהנים זריזים הוא מצד תכונות נפשם של הכהנים, אך משה הוסיף סייג שזהו רק בענינים שבשעת העבודה אך לא בשייכות לדיני הכהונה - על דרך טומאה - ששייכים בכל מקום ובכל זמן, ולכן בנוגע לענינים אלו הזהיר בית דין על הכוהנים.     

ובעבודה ענין הכהונה הוא "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו", שזה שייך לכל אחד מישראל שמצד בחינת היחידה הוא קשור תמיד עם הקב"ה ולכן הרי הוא זריז ומצד בחינה זו אין צריך שבית דין יזהירו את הכוהנים. אך מצד בחינת חכמה שבנפש שבה שייך שינה, אזי צריך שבית דין יזהירו את הכהנים - שאין צורך לפעול ענין חדש אלא רק להעיר מהשינה ולגלות את בחינת החכמה.