מהפסוק (כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל" למדים דין קידוש ה', ואיתא בתורת כהנים: "כל המוסר על מנת שיעשה לו נס אין עושין לו נס וכל המוסר את עצמו שלא לעשות לו נס עושין לו נס". והנה רש"י מביא את התו"כ (עם שינויים) משא"כ הרמב"ם אינו מביא זה, שהרמב"ם סובר שענין זה אינו להלכה, משא"כ רש"י סובר שזה להלכה.

והביאור: רש"י סובר שחלק מהמצוה היא זה שהקב"ה עושה לו נס ואז מתקדש שמו ית' יותר מהקידוש שנעשה על ידי שהאדם מוכן למסור את עצמו, ולכן חלק מהמצוה היא שהאדם ימסור עצמו למיתה כדי שיזכה לנס. משא"כ הרמב"ם סובר שהנס אינו חלק מהציווי על האדם.

ואולי יש לומר שלשיטת הרמב"ם שלימות קידוש ה' הוא דוקא כשנהרג. שיראו שיהודי מוכן למסור נפשו בעבור שמו ית'. ולכן מדגיש הרמב"ם "וכל מי שנאמר בו יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז קידש את ה'", שהקידוש הוא על ידי שנהרג. 

ולכן מביא הרמב"ם בספר הי"ד "ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום וכו'", שדוקא "עליך הורגנו" הוא השלימות דקידוש ה'.