בפרשת מטות מפרש רש"י "בראשי גייסות", שבני גד היו רק בראשי גייסות אך לא היו כל החלוץ, דבגייסות היו גם שבטים אחרים, ורק שבני גד היו בראשי הגייסות. ואילו בפרשתנו מפרש רש"י שהיו הולכים לפני בני ישראל, שמזה משמע שכל החלוץ היו מבני גד.
מן (שלמעלה מהטבע) הוא ענין פנימיות התורה, ולכן זה ש"תפלו על המן" הוא ענין הנוגע לפנימיות הנשמה ולכן התוכחה היא בהעלם, משא"כ התוכחה על זה שבני גד לא רצו להיכנס לארץ ישראל, שהוא ענין הבירורים, נאמרה בגילוי, מפני שעבודת הבירורים קשורה עם חיצוניות הנשמה.
מפני שבשבת חזון מראים לכל אחד את הבית השלישי, שענינו הוא חיבור מעלה ומטה, לכן בכח ראיה זו - אף שבאה מלמעלה - לשנות את טבע האדם.
אמירת משנה תורה לישראל לפני כניסתם לארץ - הוראה לתפקיד ישיבות.
ההכרח לומר שזהב אינו שם המקום, שנקרא על שם המאורע, הוא מפני ש"זהב" הוא רק פרט המדגיש את גודל החטא, אך אינו (סיבת) החטא עצמו. מפני כבודן של ישראל אמר משה "די זהב" לרמז על הלימוד זכות לישראל שהחטא הוא מפני שה' נתן להם זהב "ומה יעשה הבן" וכו'.
הבייסותים טענו שעצרת צריך להיות אחר השבת, דחשבו שעיקר המעלה הוא דבר הבא מלמעלה, וזהו גם הטעם שלא קיבלו את התורה שבע"פ. אך באמת תכלית הטוב הוא בזה שהתורה מתלבשת בתחתון, ולכן מצד "יוכיחן משה שאוהבן"היו במדבר מ' שנה והגיעו לדביקות בה' בכחם הם.
במשנה תורה הממוצע דמשה הוא "בדרך התלבשות" שהתורה מתלבשת בהשגה דמשה. הנה זה שמשנה תורה הוא חזרה על כל התורה כולה פעולת שיהיה הבנה והשגה גם בשאר חלקי התורה.
טענת בנ"י למשה היה שהוא מגביל ונותן קצבה לברכתם, והרי ברכת הקב"ה היה שלא יהיה מספר מוגבל. ועל זה ענה משה "זו משלי", זאת אומרת שמפני שמשה הוא מוגבל לכן ברכתו – זאת אומרת האופן שהוא משיג את ברכת ה' – הוא בקצבה.
תכלית הכוונה הוא שיהיה חיבור גבול ובלי גבול, שבהעבודה דתורה ומצוות יומשך בחינת בלי גבול, שעל ידי זה מתגלה כח העצמות שלמעלה מגבול ובלי גבול. ולכן גם כשישנו ברכתו של הקב"ה הבלי גבול צריך להיות ברכת משה שיש לה קצבה.
לפי האיכא דאמרי, האיסור דבישולי עכו"ם הוא משום בנותיהן, וא"כ אין סיבה שבאטי - שלא נזהר בבנותיהן - יזהר בבישולי עכו"ם. וללשון הראשון עיקר טעם האיסור הוא משום קורבה שלא ילמוד ממעשיהם, ואם כן "מאי הוי באורתא" אינו טעם שלא יזהר באיסור זה.
הוראות והצעות ע"ד עריכת פירוש חדש על התנ"ך.
"כיום שנעשה בו העגל" (שאז אמר אהרן "חג לה' מחר") פירושו שישנה האפשרות שיצא מזה ענין בלתי רצוי. ודומה לתירגום התורה ליוונית, ולזה שהיה הלל כפוף לפני שמאי. והנה בפועל יצא מזה ענין טוב, שהתירו לכתבה יוונית. ועי"ז שבית הלל ישבו לפני שמאי בענוה פעלו על שמאי.
הפירוש ש"רב לכם שבת כפשוטו" קשה, דלכאורה מכיון שבני ישראל הלכו על פי ה', קשה לומר שהיו שם יותר מדי. ולכן מביא רש"י מדרש אגדה שמבאר ש"רב לכם" פירושו שבנ"י זכו לגדולה, ודוקא על ידי כן יוכלו להיכנס לארץ ישראל. וענין זה נעשה בעיקר על ידי המשכן, (ובפרט ע"י המנורה, וע"י התורה).
שמן הוא ביטול, וביטול במציאות - בא דוקא ע"י גילוי מלמעלה, בחי' ארץ ישראל, ולכן הראשון לשמנים צריך להיות דוקא מא"י. "שניה לה רגב", דהקדושה שבעבר הירדן - אף שבאה ע"י עבודת האדם מכל מקום ההמשכה היא מלמעלה, ולכן "שניה לה", שגם שם יכול להיות ביטול במציאות.
ישראל ככוכבי השמים, זכרון הקדושים ע"י "זרעו בחיים"
ביאור ברמב"ם ה' איסו"ב (פי"ג ה"א-ה) בדין קרבן גירות.
מלשון "והקריתם לכם ערים" משמע ש"קריה" - שיש בה בנ"א - נוגע לעצם דין ערי מקלט. דההגנה דרוצח הוא על ידי שנעשה חלק מהכלל. בכיבוש ארץ סיחון ועוג, ההכנה לכניסה לא"י, מודגש ענין ה"קריה" כי היו צריכים לענין האחדות כדי לבטל את האחדות דלעומת זה.
לכאורה קשה איך שייך שהקב"ה יחריב את בית המקדש אף שזהו איסור בתורה, והרי "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות". אלא הביאור הוא שהחורבן הוא חלק מהבניה דהבית השלישי שלמעלה משני בתי מקדשות שקדמו לו, ואם כן אין זה נחשב סתירה אלא בנין.
הוספות ב"ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה" - נתינת צדקה ולימוד תורה, בפרט בתלמידי ישיבות ובמיוחד תלמידי תומכי תמימים; עריכת "בחינות"; "עשה לך רב" - כאו"א מישראל, אנשים נשים וטף; הרחבת ובנין בתי חב"ד.
הנסיעה ניסית בג' ימים (אף ש"אחד עשר יום מחורב") היא ראיה מוחשית לזה שה' נתן להם את הארץ באופן ש ש"אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה", אך ע"י שילוח המרגלים (עוד קודם שחטאו המרגלים) הראו בנ"י שאין סומכים על ה' שיביאם ע"י ניסים, ולכן לא זכו להנהגה ניסית.
ישנם ב' סוגי נבונים: (א) שרק מרחיבים את הדבר - וסוג זה של נבונים היה נצרך עבור בניית המשכן. אך לדיינים צריך נבונים (ב) שמוסיפים על הדבר שקיבלו - "כשולחני תגר כו' מחזר ומביא משלו" - כדי לדון בכל הענינים שלא נתפרשו בתורה.
"ותרגנו באהליכם" הוא תלונה נוספת, והיתה בחשאי, משום שבנ"י ידעו שה' "אוהב אתכם" ולא יכלו לומר בגלוי שה' שונא אותם. דבנ"י טענו ("דבלבך על רחמך מה דבליביה עלך") שה' שונא אותם אע"פ שהם אוהבים אותו, אך האמת הוא שבנ"י שנאו את ה' אף שה' אהב אותם.
ביאור ומקור למ"ש האוה"ח ר"פ דברים שמשנה תורה אמר משה מעצמו ואינו אלא חזרה על ד' החומשים הראשונים.
ישנם ב' חלקים בפסוק "והנכם היום ככוכבי השמים לרב", עיקר הכתוב הוא בהמשך לפסוק הקודם ולכן מפרש רש"י ש"כיום" פירושו גדלות, "קיימים לעולם כחמה וכלבנה", וסיום הכתוב "לרב" הוא הקדמה לפסוק הבא המדבר אודות הריבוי במספר בני ישראל.
הכנסת רשימות המשתתפים בלימוד אי"ז טרחה (ע"פ מפרשים לדברים א, יב) ואדרבה ענין של נח"ר רב / הערה בהדרן למס' עבודה זרה (לקו"ש חי"ט ע' 30 ואילך) דאיסור הסכין דשבור מלכא הוא משום בישולי עכו"ם ובנוגע ל"אתרוג".