בפרשתנו (ב, לד-לו) נאמר "ונלכוד את כל עריו גו' לא היתה קריה אשר שגבה ממנו", ומזה רואים שקריה אינו עיר. 

והנה, בעל סדר הדורות מפרש שקריה הוא על שם שיש בה בני אדם, משא"כ עיר נקרא אף שאין בהן אוכלוסין, ועל פי זה מפרש את הפסוק "והקריתם לכם ערים", שהערים תעשו אותם קריה, שאם נתמעטו דיורין מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים. 

והביאור בזה: מלשון "והקריתם לכם ערים" משמע שענין הקריה הוא לא רק תנאי צדדי בעיר אלא שזה נוגע לעצם דין ערי מקלט. וההסברה בזה הוא שההגנה דרוצח הוא על ידי שנעשה חלק מהכלל, וזכות הציבור מגינה עליו, אך זהו רק באם זהו קריה - שצבור גרים שם בקביעות - דבאם לאו הרי זה רק אוסף של יחידים ולא מציאות של ציבור.

והנה, איתא בספרים שגואל הדם קאי על השטן, שרוצה להעניש את האדם. ועל פי זה יש לומר שההגנה היא על ידי ענין האחודת, שזהו ענין הערי מקלט. 

ועל פי זה יש לפרש את "קריה" הנאמר גבי סיחון, שהחידוש הוא שאף שהתוקף דסיחון ועוג היה לא רק תוקף גשמי אלא גם תוקף רוחני שבא מהאחדות, מכל מקום "לא היתה קריה אשר שגבה ממנו", כי אחדות דאומות העולם הוא רק אחדות חיצוני, שמשתתפים בפעולה אך לא בעצם, אך האחדות דבני ישראל היא אחדות בעצם, ועל ידי האחדות דבני ישראל ביטלו את האחדות דלעומת זה. 

והטעם שהתורה מדגישה את ענין הקריה בנוגע לסיחון ועוג הוא מפני שבני ישראל נעשו מציאות של ציבור בשלימות בכניסתם לארץ ישראל, ולכן בכיבוש ארץ סיחון ועוג, שזהו הכנה לכניסה לארץ ישראל, היו צריכים לענין האחדות כדי לבטל את האחדות דלעומת זה.

והנה תוכן זה שייך לימי בין המצרים, והוא שגם בזמן הגלות והחורבן הנה על ידי ה"קריה" – אחדות - ישנה הגנה מגואל הדם, ומזה באים לארץ ישראל עד לאופן ד"ירחיב ה' אלוקיך את גבולך".