בפרשתנו ישנם תוכחות שברמז ותוכחות שבגילוי. ויש לבאר זה שהתוכחה על בני גד ובני ראובן באה בגילוי, והתוכחה על זה שתפלו על המן הוא בהעלם (מרומז בתיבת "ולבן").

בהקדים: כשבני ישראל תפלו על המן נאמר בכתוב "והוא כזרע גד לבן ועינו כעין הבדולח", ולכאורה הדגשת מעלת המן היה צריך להיות בנוגע לטעם המן ולא בנוגע למראה המן?

והביאור: זה שהמן הוא לבן, בחינת פשיטות, הוא מפני שהלחם בא מן השמים ולא נשתנה כל כך ממהותו כשבא למטה. וזהו הטעם שהיה בהמן כל הטעמים מפני שהוא לחם מן השמים שאינו מוגבל בטבע ויכול להיות בו ענינים הפכיים. 

והנה בני ישראל תפלו על המן כי לא רצו דבר שלמעלה מהטבע. 

והנה, איתא בזוהר שבני גד חיבבו את המן ולכן לא אכלו בשר ולכן היה להם מקנה רב ולכן נשארו בעבר הירדן. והענין: תכלית המן הוא לפעול בירור באדם התחתון, ועד למדריגת האדם האוכל בשר, ואם כן בבני גד לא היה בירור התכלית הירידה, ולכן רצו להישאר בעבר בירדן ששם יכלו להיות רועי צאן, ולהיות בהבדלה מהעולם. 

והנה מן הוא ענין פנימיות התורה, ולכן זה ש"תפלו על המן" הוא ענין הנוגע לפנימיות הנשמה ולכן התוכחה היא בהעלם, משא"כ התוכחה על זה שבני גד לא רצו להיכנס לארץ ישראל, שהוא ענין הבירורים, נאמרה בגילוי, מפני שעבודת הבירורים קשורה עם חיצוניות הנשמה. 

וזהו הקשר לסיום ההפטורה, ש"ציון במשפט תפדה" הוא הגילוי דפנימיות הנשמה, "ושביה בצדקה" הוא העילוי שבא על ידי הבירורים ("ושביה") דהגלות על ידי מעשה המצוות (בצדקה).