ברש"י (א, כז): "בשנאת ה' אתנו: והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך. בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים: הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען".

והנה, בדיבור המתחיל "בשנאת ה'" כתבו המפרשים שכוונת רש"י לפרש הטעם שבני ישראל חשבו שה' שונא אותם, והוא מפני "מה דבלבך כו'", שזהו ע"ד כמים הפנים לפנים, שנזה שהם שנאו את ה' חשבו שגם ה' שונא אותם. וצריך להבין הרי מפורש בכתוב שהטעם הוא כי חשבו שה' הוציאם "לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו"? ומהלשון "מה דבליבי עלך" משמע שכן הוא באמת, אך לכאורה בנמשל אין הדבר כן שהרי הקב"ה אהב אותם? ובדיבור המתחיל "בשנאת" צריך להבין את קושית הרא"ם מדוע אומר רש"י שהשנאה הוא מפני שנתן להם שדה שקיא, הרי ישנו יותר שנאה ב"לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו"?

והביאור בזה: הנקודה דשני פירושי רש"י אלה הוא התחלת הכתוב "ותרגנו באהליכם" (כפרש"י "לשון הרע כו' אדם המוציא דבה"), ולכאורה הרי מפורש בפרשת שלח שהתלונה היתה לפני משה ואהרן במעמד כל העדה, ואם כן איך אומר הכתוב "ותרגנו באהליכם", שמשמעו שהוציאו דיבה בינם לבין עצמם בסתר? ולכן צריך לומר שב"ותרגנו באהליכם" הכוונה היא לתלונה נוספת על המפורש בפרשת שלח. והסיבה שתלונה זו היתה בחשאי הוא משום שבני ישראל ידעו ש"הוא היה אוהב אתכם" ואם כן לא יכלו לומר בפירוש ובגלוי שה' שונא אותם. וזהו הביאור במשל ההדיוט: שבני ישראל טענו שה' שונא אותם אף על פי שהם אוהבים אותו - אך האמת הוא ש"דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך" - שהכונה בזה הוא כפשוטו (לא "כמים הפנים לפנים" אלא) שהתערומת שיש בלבך עליו היא התערומת שיש לו עליך - כי האמת היא שבני ישראל שנאו את ה' אף שה' אהב אותם.

וזהו שרש"י ממשיך בדיבור המתחיל שלאח"ז "הוצאתו לשנאה היתה" - שאין הכוונה לזה שהאמורי ישמידנו דאם כן לא היו התערומת "באהליהם" אלא בפרהסיא, אלא התערומת היה הוצאת דיבה שידעו שהדבר אינו נכון, כי הדגישו רק את מעלת הנילוס שעולה אך הסתירו את זה שנילוס צריך להיות "והשקית ברגלך", והסתירו את מעלת ארץ ישראל - "למטר השמים תשתה מים". אך עדיין קשה שאם ההוצאה היתה לשנאה אם כן מדוע נותן להם ארץ בכלל? ועל זה ממשיך רש"י "משל למלך כו' שהיו לו שני בנים כו', שמכיון ששניהם הם בניו לכן צריך לתת לכל אחד ארץ, ורק ש"למי שהוא שונא נותן לו של בעל".

ועל פי זה יוצא שבכתוב ישנם ב' תלונות שהם ב' סוגי חטא: תלונה אחת - שבאה ע"י הסתת המרגלים - הי' העדר אמונה ביכולת ה'. אך בינם לבין עצמם האמינו בנ"י שיירשו את הארץ, והתלונה היתה על זה שהם מקבלים את השדה בעל.

מיינה של תורה: איתא בספרים שעל ידי שאמרו בני ישראל "בשנאת ה' אותנו" גרמו ל"איכה ישבה בדד העיר" ראשי תיבות איבה. ומפרש רש"י שגם במצד של חסרון בעבודת בני ישראל הנה "הוא היה אוהב אתכם" שאין שום חלישות באהבת ה' לבני ישראל. וזה מעורר אצל בני ישראל אהבה גלויה להקב"ה, וישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין.