ברש"י (א, ח): "ראה נתתי: בעיניכם אתם רואים. איני אומר לכם מאומד ומשמועה. באו ורשו: אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין". 

וצריך להבין הרי בזמן אמירת פסוק לא היו בני ישראל בארץ ישראל, ואם כן איך מפרש רש"י ש"ראה" הוא "בעיניכם אתם רואים" הרי בני ישראל לא ראו זאת (ולכאורה "ראה" הוא לשון הבנה)? ומהו ההכרח לפרש ש"באו ורשו" הוא "אין מערער בדבר" (הרי גם בפרשת ואתחנן נאמר "ובאת וירישתה גו'" ושם אי אפשר לפרש "אין מערער" כי המדובר שם הוא לאחר חטא המרגלים)? ומהו "אילו לא שלחו מרגלים" - מדוע אומר "שלחו מרגלים" ולא חטאו במרגלים?

והביאור בזה: פסוק זה בא בהמשך ל"אחד עשר יום מחורב", וכפרש"י ש"אתם הלכתם אותו בג' ימים", כלומר נסיעה זו היתה נסיעה ניסית - "וכל כך היתה השכינה מתלבטת למהר ביאתכם לארץ". ואם כן נסיעה ניסית זו היא ראיה מוחשית לזה ש(מצד הקב"ה) הקב"ה נתן להם את הארץ. והנה, כמו שבפסוק "אחד עשר יום" מפרש רש"י שתמורת המהירות ניסית דג' ימים התעכבו במדבר יותר מל"ח שנה, כך גם בפסוק זה מדגיש רש"י המהירות בתוכן הענין ד"נתתי", שכולל (א) נתינת בעלות בדין, (ב) ונתינת הארץ בפועל. וזהו ב' הענינים שמפרש רש"י, שלא רק (א) ש"אין מערער בדבר" – שאומות העולם לא יערערו מצד הדין, אלא גם (ב) "ואינכם צריכים למלחמה" - כי האומות יתפנו מפני בני ישראל (כמו הגרגשי). 

אך הנהגה ניסית זו נשללה מבני ישראל תיכף בשילוח המרגלים (עוד קודם שחטאו) כי על ידי שילוח המרגלים הראו בני ישראל שאין סומכים על הקב"ה שיביאם לארץ ישראל בהנהגה ניסית שלמעלה מהטבע ולכן לא זכו להנהגה ניסית. ואם כן תמורת זו שלפני כן רצה ה' שלא יצטרכו לשום פעולה גם לא לכלי זיין, הנה אומות העולם ערערו (שאדום לא נתן לבני ישראל רשות לעבור בגבולו), ובני ישראל הוצרכו ללחום עם מלכי כנען. 

וההוראה לזמננו: כשבני ישראל בוטחים בהקב"ה ואומרים ש"כל הארץ היא של הקב"ה היא ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" אזי "אין מערער בדבר" ואין צריכים למלחמה וכלי זיין וזוכים לנפלאות באופן דאחישנה.