א. בפרשת דברים ישנם ענינים הפכיים, שמצד אחד מדובר בדור שנכנסו לארץ שלא היה להם ראיה באלוקות אלא רק בחינת שמיעה שזהו ירידה. אך מצד שני דוקא על ידי הירידה לברר בירורים בגשמיות באו "אל המנוחה ואל הנחלה" - שילה וירושלים - תכלית העליה. 

וזהו הקשר לשבת חזון, שמצד אחד זהו שבת שלפני החורבן ומצד שני "בו מראים לכל אחד את המקדש דלעתיד".

ב. בשבתות דבין המצרים צריך להיות שמחה יתירה, כדי שלא יחשבו שהעדר השמחה הוא מצד אבילות. הביאור בפנימיות הענינים: על ידי הגלות נעשה עליה למעלה מכפי שהיה לפני הגלות, שעל ידי הגלות נמשך אור חדש, שלכן הגאולה היא באופן שאין אחריה גלות. והנה, שבת הוא מעין דלעתיד, שלכן בשבת ישנה נתינת כח להפך את הגלות לששון ולשמחה.

ג. פנימיות הגלות הוא גילוי האהבה, וכמשל הרב המשפיע שכל לתלמידו ובאמצע ההשפעה נופל לו שכל חדש ונעלה יותר וצריך להפסיק להשפיע כדי לקבל את השכל העליון יותר ולהשפיעה אחר כך להתלמיד. ונמצא שהעדר ההשפעה בעת הסילוק הוא מצד האהבה להתלמיד. 

וזהו שמוצאים שככל שהגלות מתארך מתרבה החושך, דאילו היה הגלות רק מצד החטא היה החושך מתמעט ככל שהגלות מתארך, אלא שזהו מפני שלפני הגאולה ישנו סילוק לאור עליון יותר.