"ושמרו את כהנתם" נאמר בפרשה המדברת בלויים, שמזה מכריח רש"י שהכוונה היא לעבודה (שהציווים בנוגע לכהונה עצמה מקומם בפרשת אמור), שאף שבפסח מצרים עשו בנ"י את העבודות דקבלה שחיטה וזריקה מ"מ לא יעשו בני לוי עבודות אלו, אף שהלויים הם "תחתיהם בשליחותם".
מבואר בספרים שיסוד טענת המלאכים "תנה הודך כו'" הוא מצד דינא דבר מצרא. והביאור במענה משה: נתינת התורה למטה הוא כדי כדי שבנ"י יעשו דירה להקב"ה בתחתונים, והדין הוא שאם הבר מצרא רוצה את השדה לזריעה ואחר רוצה אותה לדירה נותנין אותה לדירה.
"עבודת משא" הוא "מצלתים וכינורות" מפני שהם במעשה, והמנין היה לדעת מנין בעלי כח. וזהו שעיקר נשיאת ראש הוא בבני קהת שמשאם בכתף, ובני גרשון - שמשאם בכתף ובעגלות - נאמר "גם הם", ובבני מררי - שמשאם בעגלות - לא נאמר נשיאת ראש. ההילוך בל"ג דבני מררי הוא הריצה דנפה"ב (עגלות), ובבני גרשון היה "נרוצה" שפועל גם על נה"א (כתף ועגלות), וזה מעלה את הנשמה לשרשה - בני קהת (כתף).
להרמב"ם קינוי הוא חובה, אך התחלת המסכת - "המקנא כו' לכתחילה לא" - מדבר בקינוי לאחר שמצא בה דברים מכוערין (שאז לא יקנא, כי מן הסתם גם באיש ישנו דבר בלתי רצוי) שעליו לגרשה (אף שאין כופין אותו), ולכן סובר שסדר המשניות הוא נזיר גיטין סוטה.
רבי נהוראי לומד גז"ש מנזירות שמשון לנזירות שמואל, שהעדר המחאה על הנזירות פועל את קדושת הנזירות למפרע. היינו שדבר שבא רק כהסכמה והמשך לעיקר ויסוד הדבר פועל יותר מהתחלת הדבר (שהרי גוליירים מתגרים במלחמה וגיבורין נוצחין", שהגיבורין פועלים איכות חדשה). משא"כ לר' יוסי הסכמה לדבר אינה פועלת איכות חדשה.
"אמור (אלף קמוצה) להם" נאמר בלשון מקור (אף שהוא ציווי) מפני שהו"ע תמידי, "כמו זכור ושמור". ונאמר "להם" לשון רבים ללמדנו "שיהיו כולם שומעים", שאף שהברכה היא לכל יחיד, מ"מ הכהן (והישראל) צריך לחשוב שהיחיד הוא חלק מהכלל. וקשה לכוון כן, ולכן צריך להבהיר שיברכם "בכוונה ובלב שלם".
"שלך גדולה משלהם" מפני "שאתה כו'" - אהרן בעצמו הוא העושה את העבודה. וניחמו בהדלקה ולא בקטורת, כי לרש"י מצות ההדלקה המנורה הוא רק בערב, וא"כ ההדלקה לא הי' חלק ממצות הדלקת המנורה, וא"כ ההדלקה ע"ע אהרן בין הערביים היה החנוכה דמצות הדלקת המנורה.
סברת השקליא וטריא בין הלל ובני בתירא האם פסח דוחה שבת, הוא שחולקים האם העיקר בפסח הוא גדר היחיד ("אינו נאכל אלא למנוייו" וכו'), וקרבן יחיד אינו דוחה את השבת, או העיקר הוא גדר הרבים ("בא בכנופיא"), וקרבן ציבור דוחה את השבת. ר' יאשיה ור' יונתן לשיטתם מה גןבר גדר היחיד או גדר הציבור.
פסח שני הוא ענין עבודת תשובה, ג' האופנים דפסח שני - רגל בפני עצמו, תשלומין, תקנתא - הו"ע ג' אופנים בעבודת התשובה.
לפי רבי, שסובר שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, שלא רק שיש לאדם הזדמנות למלא את חיוב הקרבת הקרבן אלא יש לו את הענין בשלימות, שמביא את הקרבן בזמנו.
בפשטות ישנה סברה שלא להסמיך פרשת המרגלים למרים (אף שזהו כפי סדר המאורעות) כדי שלא נחשוב שחטא מרים דומה לחטא המרגלים, ולכן שואל רש"י "למה נסמכה". ומבאר שטעם הסמיכות הוא כדי לבאר גודל חטאם ש"ראו ולא לקחו מוסר".
לר' יצחק "אנו לא עלתה בידינו אלא אחד" - אף שישנם דרשות על כל שמות המרגלים - כי רק אחד נוגע לעבודתינו (והוא החשיבות דמעשה בפועל). ור' יוחנן (אינו חולק אלא) מוסיף "אף אנו נאמר", שישנו עוד שם שאנו יכולים ללמוד ממנו בעבודתנו אך לא באותו האופן שהוא אצל אבותינו אלא באופן אחר (שאנו צריכים להיזהר שיהי' גם שכל ורגש כו' - "דבריו של הקב"ה").
להראב"ד עכו"ם אינם בגדר מציאות שנוכל לומר שצל המקום עליהם, דצל הוא שפעולת האדם פועל למעלה, ושיטתו מתאימה לפירוש "צלם" הוא "כשרים שבהם", אך להרמב"ם יש להם צל – גדר השגחה פרטית, ושכר ועונש באופן פרטי - ושיטתו מתאימה לפירוש "צלו של המקום".
שם הפרשה הוא קרח, ולא "ויקח (קרח)", מפני שההוראה שצריכים לקחת מקרח אינה רק הענין השלילי שעשה בפועל, שזהו "ויקח", אלא גם הענין ד"אף אני רוצה בכך" התשוקה להיות כהן גדול.
הרמב"ם אומר שהשגח"פ הוא רק במין המדבר, וההשגחה היא כפי דביקות השכל, מפני שהרמב"ם מדבר בענין השגחה פרטית בגילוי. אך הבעש"ט מפרש שישנו השגחה פרטית (המלובשת בדרכי הטבע) בכל דצח"צ.
באם כל אחד יהיה כהן גדול, אזי הניצוץ קדושה – ניצוץ בורא - שישנה באדם תתעלה למעלה, כי האדם אינו כלי לקדושה כזו, והניצוץ פרטי דהאדם יפול למטה. וזהו ענין שריפה ובליעה, שריפה הוא עליית הניצוץ בורא, ובליעה הוא הירידה דניצוץ האדם.
גם לרבא הנה לכל הדיעות היו שבעה שערים בעזרה והלויים שמרו רק על חמשה, והתנאים במשנה חולקים בטעם ששמרו רק על חמשה. או מפני שרק לחמשה היה דין שער, או מפני שבעצם היה לשבעה מהם דין שער, אך שמירת הכהנים בבית המוקד ובבית הניצוץ הועילה גם עבור שערים אלו.
טהרה נעשה על ידי חוקת התורה, שבכח התורה לפעול רושם נצחי בגוף גם לאחר פירוד הנשמה מהגוף. דכאשר ההמשכה לגוף היא המשכת העצם אזי העצם נשאר תמיד. וזה נתגלה למשה - בחי' חכמה שפנימיותה היא עתיק. אך אין זה גורם חיסרון במס"נ של משה כי כל מהותו הוא מס"נ.
אשתו של לוט כו': האם הטומאה היא מצד גוף מת או מצד סילוק הנשמה? בן שונמית: האם הנשמה החדשה מסירה את הטומאה שמצד סילוק הנשמה הקודמת. מתים לעתיד כו' באיזה אופן תהיה התחיה? ובאיזה אופן תהיה התחיה דדור המדבר? אנשי אלכסנריאה: באו למצרים בהיתר, האם מציאותם עתה היא מציאות חדשה או המשך להמציאות הקודמת.
בלעם הדגיש שהסיבה שאינו יכול לקלל את בנ"י אינו מצד חסרון שלו, אלא מצד מעלתם - שהם לפנים ממלאכי השרת. אך לפי פירוש הראשון זהו מעלה שתהיה בעתיד. ולכן מביא רש"י פירוש שני שהוא ענין שבהוה, שאינם צריכים למנחשים וקוסמים כו'.
גדר המשיח שצריך להאמין בו הוא שמשיח יפעול שלימות התורה ומצות. ובזה כמה פרטים: (א) משיח עצמו – "אראנו" ו"אשרנו". (ב) פעולתו ומלכותו על בני ישראל – "דרך כוכב ביעקב וקם שבט מישראל". (ג) פעולתו ומלכותו על אומות העולם – "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". ולאחרי זה ענין נעלה יותר "והיתה אדום ירשה".
טענת זמרי למשה, שהוא כהן ולכן אסור בגיורת הבאה מן העכו"ם השטופים בזמה ואם כן אין חילוק בין זו לזו. והנה, משה לא היה יכול לענות על פי לימוד בתורה שבעל פה ["יקח אשה", משא"כ אם הי' לו בה לקוחין לפני כן אזי מותרת] כי משה היה נוגע בדבר.
נאמר "ויהי אחר המגפה", שהמנין קשור עם המגיפה ולא עם זה ששופטי ישראל הרגו איש אחיו, ולכן מפרש רש"י "משל לרועה" – שהרועה מונה אותם כדי שיוכל ללמוד איך לשמור את הצאן מכאן ולהבא באופן יותר טוב. אך קשה שהרי המנין הי' בסוף שנת המ', ולכן מביא פירוש שני - "מחזירם במנין".
מזה שנאמר "וידבר משה אל ראשי המטות" ישנו הוו"א שהקרבנות דפרשתנו נאמרו ביחד עם קרבנות דפרשת אמור, אך הם לא נאמרו לישראל ביחד עם קרבנות דפרשת אמור, ולכן נכתבו בפני עצמם. ולכן אומרת התורה "וידבר גו'", שקרבנות דפרשנו נאנרו בפני עצמם פה, ומשה אמרם לישראל.
עבודת ירמיה ופנחס הי' לעורר את בנ"י לתשובה מצד ענינים הם ולא מצד גילוי מלמעלה. משא"כ פעולת משה הי' מלמעלה, ולכן "חזרה זוהמתם", ולא הוריש את המנהיגות לבניו.
בפרשתנו נאמר "בדבר בלעם", שנוסף על העצה היה גם דיבור ואריכות בדברי בלעם, ולכן מביא רש"י את הפרטים - "אלוקיהם של אלו שונא זמה כו'" - דוקא בפרשתנו.
לרש"י גם טבילה הוא משום איסור. דלשונו הוא "להכשירן מן האיסור", דהכשר הוא הכנה, שכלים אלו מוכנים להשתמש בהם באיסור לכן צריכים טבילה. ואם כן תירוץ הרמב"ן - שבמלחמת סיחון לא נצטוו על הגעלה מפני שהיא מנחלת אבות והותר להם כו' - קאי גם על טבילת כלים.
"ישננו" "הוקרנו" "חששת את ראשך" מרמזים לג' המסעות הראשונים. המסעות קאי על ירידת הנשמה למטה, שהיא צורך עליה - "הוליכו לרפאותו". שגם בחטאים שאדם עושה מעצמו הנה לאחר התשובה אפשר לראות שגם החטא גופא הוא "לרפאותו" בשביל העליה שבא עי"ז.
ההוראה ממנין בני ישראל, "צבאות השם", מעלת היחיד, במיוחד עבור נשי ישראל / ההוראה הנ"ל בקשר למוסד חינוך על טהרת הקודש / שיחה לשלוחים לישיבה במיאמי.
אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים - יציאה ממיצרים דקדושה; ע"י התקשרות למשה / מתן תורה תלוי בכאו"א מישראל / ביאור ברמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"א) "שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים" / "חג הסיום" דבית רבקה בירחא תליתאי / כנ"ל והקשר לפ' שלח שהנשים חיבבו את הארץ / "בנינו עורבים אותנו" / ס"ת לקבלת פני משיח; חזרת משניות בע"פ; עיקר חג השבועות לע"ל / אין מקום להוראת היתר לכפות בשוטים וכו' / חת"ת; תומ"צ - סגולה, ואי אפשר שיפריעו בשום דבר / השלמת שיעורי חת"ת בלילה; סדרם / הכרח לימוד פנימיות התורה; ביאור בתניא פכ"ט דשם הוא למעלה מהזמן וכאילו פגם ונטמא היום ח"ו ממש; "מחשבה מועלת לזולת" / ב' ענינים בתורה: שלמעלה מהזמן והשייך לזמן / חזרת גמרא בע"פ / אופן לימוד גמרא / קביעות עיתים לתורה בבית כנסת / מעלת הקריאה בזהר וכיו"ב / התעוררות וחיזוק בלימוד התורה / הכרח לימוד כל חלקי התורה; חזרת "כמאה דפי גמרא" בע"פ / השגחה פרטית ובטחון / שנת המאתים להסתלקות הבעש"ט - בקשר לתלמידי ישיבות ליובאוויטש / תחלת זמן התחלקות ישראל ללומדי תורה ואנשים פשוטים / הוראה ממקצוע "כימיא" לענין השגחה פרטית / הבחירה לחיות מחוץ למסגרת היהדות היא היפך טבעו ומציאותו של יהודי / מברקים לחג השבועות תשל"ח, תשל"ט, תש"מ
הכרח חבישת "פאה נכרית" / אופן תספורת השעות דנשים נשואות / אורך השמלות; הכרח גדרי הצניעות / גיל התחלת חיוב צניעות / ברכת כהנים בכל יום בארה"ק / עריכת חנוכת הבית / רכישת בית / ביאור בגמרא (מנחות כט, א) "ריבר"י אומר מעשה והיתה מנורת בית המקדש יתירה על של משה כו'" / מקור מרז"ל "אין מזרזין אלא למזורזין".
הוראה מ"בהעלותך את הנרות" לנשי ובנות ישראל: "שתהא שלהבת עולה מאלי'"; אהבת ישראל; הדלקת נש"ק; חינוך / חג הסיום דתומכי תמימים מאנטרעאל / בגלות זמן ההדלקה ולע"ל תעלה מאלי' / הדלקת נר ה' נשמת אדם / "לויים במשמרותם" או "בדוכנם".
השייכות דמתן תורה, מצות חלה, הדלקת נש"ק, חינוך - לנשי ישראל / ציצית מכונה / האם הציווי "ולא תתורו" הוא ממנין תרי"ג מצוות / הפירצה הגדולה ד"טעלעוויזשאן".
ביאור מרז"ל "חמרא בתקופת תמוז קרירא לי'" בעבודת השם.
ביאור במשנה מדות (רפ"א) "בשלשה מקומות הכהנים שומרים" / ביאור במ"ש (שם משנה ב') "ורשות הי' לו לשרוף את כסותו".
הוראה מהכתוב "וישלח משה מלאכים מקדש גו'"; בקשר לחג הסיום דתו"ת מאנטרעאל.
לימוד ד"ה עשרה שיושבין בשנת היובל דהגאולה; אמירת תהלים / שנת השמונים להולדת בעל הגאולה / החידוש בגאולת י"ב תמוז / שנת השלשים מהגאולה / שנת הל"ב מהגאולה / העבודה במוסדות בעל הגאולה לאחרי הסתלקותו / התוועדות בשנת הט"ו לייסוד כפר חב"ד / חיזוק למוסד בית רבקה / הוראה ממסירת נפשו של בעל הגאולה, בפרט בשנת המאה להולדתו / אמירת הקאפיטל דבעל הגאולה לאחר הסתלקותו; "מופתים" שלו בסוף ימיו / ביאור במ"ש בד"ה איתא במדרש תהלים "ויקץ כישן הוי' עורה למה תישן הוי'" / מברקים לקראת י"ב תמוז תשל"ח, תשל"ט, תש"מ.
מענה על ספר בעני הגיטאות.
הטעם שנפרטו ער ואונן ודתן ואבירם במנין שבפ' פינחס.
הוספה בעניני תורה (ובפרט תורת בית הבחירה) וצדקה / מיעוט החורבן - ע"י בנין / הפצת המעיינות חוצה מביאה להפיכת ימים אלה לשמחה / התקנה לסיבה החורבן - על אהבת ישראל וחיבת התורה / בנידון המצב בארץ הקודש.
השם מנחם אב - כי הכל שרשו ברחמים שלמעלה / מברק ר"ח מנ"א תשל"ח.
קייטנה לחיזוק בריאות הגוף - בד בבד עם בריאות הנפש / מברקים ומכתבים למחנה קייץ "גן ישראל" / סיום המחזור הראשון דבית ספר "בית חנה" בירושלים / ניצול ה"חופש" להוספה בחירות אמיתית דעסק התורה / שליחות המל"ח (תשי"א).