על הפסוק (טו כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו לה' וגו' כתרומת גורן" מפרש רש"י: "כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור. אבל חכמים נתנו בה שיעור אחד מכ"ד לעיסת בעל הבית, ואחד ממ"ח לעיסת נחתום".

ולכאורה אין ענינו של רש"י לפרש את ההלכה – ובפרט שבנדון דידן זה שחכמים נתנו בה שיעור הוא לכאורה היפך הדגשת הכתוב שחלה צריכה להיות כתרומת גורן - שלא נאמר בה שיעור.

והביאור: בחלה ישנם ב' ענינים: (א) חלה אחת פוטרת את העיסה ומוציאה מגדר טבל, שלזה אין צריך שיעור. (ב) נתינה לכהן, שבזה צריך שיהיה בה כדי נתינה וכהדגשת הכתוב "חלה תרימו לה'" וכפירוש רש"י: "חלה טורטי"ל בלעז", שפירושו דבר שנאפה.

מיינה של תורה: במדרש איתא "למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה לומר לך שכל המקיים מצוות חלה כאילו בטל עבודה זרה וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים עבודה זרה". והביאור: עבודה זרה בדקות הוא שמחשיב את העולם למציאות. והנה זה שאינו נותן חלה – שאינו מרגיש שכל הנהגת הטבע דאדם חורש וכו' בא מהקב"ה, ולכן עליו לתת חלה – הרי הוא מקיים את העבודה זרה - את הטעות שהנהגת הטבע הוא מציאות בפני עצמו. וכל הנותן חלה מבטל את הטעות הנ"ל. 

והנה איסור עבודה זרה הוא במשהוא. ולכן אין שיעור לחלה, כי נקודת האמונה היא למעלה מהתחלקות. והחכמים – כשהאמונה באה בבחינת החכמה – נתנו בה שיעור. 

ונחתום שהוא בעל עסק ורואה השגחה פרטית, נותן שיעור קטן. ובעל הבית – שאופה בשביל עצמו בלבד שאינו מתעסק כל כך עם החוץ וכו' ואינו רואה את השגחה פרטית צריך לשיעור יותר גדול כדי להביא את האמונה בשכל.