בסיום (פרשתנו ו)פרשת הקרבנות נאמר "וידבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה", ומפרש רש"י: "להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדברו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו כו'". אך צריך להבין מדוע יהיה הווא אמינא שמשה לא יאמר פרשה זו לישראל?

והנה, בפרשת המועדות שבפרשת אמור נאמר גם כן "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ושם אין רש"י מפרש מדוע צריך להיאמר בפירוש, ולכאורה אם ענין זה צריך הבהרה היה צריך רש"י להבהירו בפעם הראשונה?

והביאור: בפרשת אמור ישנו הווא אמינא שמשה לא אמר לבני ישראל דין זה מיד, דהרי זה לא היה נוגע לפועל, והיו אז הרבה ציוויים אחרים מהקב"ה (הקמת המשכן, מנין בנ"י כו'), ולכן נאמר בפירוש בכתוב שמשה אמר לבני ישראל. אך בפרשתנו קשה מהו ההווא אמינא שמשה לא אמר את הציווים לבני ישראל? ועל זה מפרש רש"י "להפסיק כו' דברי רבי ישמעאל כו'". דדוקא לפי רבי ישמעאל ישנו קושיא "מאי קמ"ל" ועל זה מפרש רבי ישמעאל, כדלקמן. 

דהנה, רבי ישמעאל סובר שכללות בסיני ופרטות באוהל מועד, מפני שסובר שהסיבה שהפרטים נכתבו במקום מסוים הוא מפני ששם נאמרו לישראל ולא בסיני, ואם כן משה חיכה לומר את הפרטים. (משא"כ רבי עקיבא סובר שכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשלו בערבות מואב, היינו שהפרטים נאמרו גם כשלא היו נוגעים למעשה, וא"כ בפרשת אמור אין הווא אמינא שמשה חיכה לומר את הפרטים לישראל). ואם כן לרבי ישמעאל, בפרשת אמור ישנו הווא אמינא שמשה חיכה, ולכן נאמר בפירוש בתורה, כנ"ל, אך כאן קשה מהו ההווא אמינא שמשה חיכה? ועל זה מפרש רבי ישמעאל להפסיק הענין וכו'. (משא"כ לרבי עקיבא לא קשה מלכתחילה דהרי גם הכללות וגם הפרטות נאמרו בסיני ובאוהל מועד ובערבות מואב, ובפשוטו של מקרא לא קשה מדוע נאמרו בפירוש רק במקום אחד. ועד"ז בענינינו שבפרשת אמור לא נאמר בפירוש שמשה אמר לבנ"י וכאן נאמר בפירוש, אך כן הוא דרך הכתוב).   

והביאור: אילו נאמר רק "וידבר משה אל ראשי המטות גו'" היינו אומרים שב' פרשיות המועדות - שבפרשת אמור ובפרשת פנחס - נאמרו ביחד, ומשה אמר לבני ישראל רק את מועדי ה' שבפרשת אמור, כי זה היה נוגע אז (איסור מלאכה וכללות ענין הקרבנות), והיינו חושבים שכל הפרטים שנאמרו בפנחס לא נאמרו לבני ישראל, כי ציוויים שייכים בעיקר לכהנים (ו"צו את בנ"י" קאי על כללות הענין שבפרשת אמור). ולכן נאמר בכתוב "וידבר משה אל בני ישראל", שמשה אמר לבנ"י גם את הפרטים שבפרשת פנחס (ועפי"ז י"ל שהקרבנות שבפרשת פנחס נאמר כאן ולא ביחד עם פרשת אמור). 

והנה, ישנו עוד חילוק בין ב' פרשיות המועדות. והוא, שבאמור נאמר "וידבר" - לשון קשה - כי איסור מלאכה נוגע בכל מקום והקב"ה תובע שבני ישראל יקיימו זאת. אך בפינחס – עיקר פרשת המועדות – נאמר "ויאמר" לשון רכה, כי אז אדרבה בני ישראל הם התובעים מהקב"ה "ותבנהו מהרה כו'", והקב"ה מבקש בלשון רכה שבני ישראל יתעסקו בתורת עולה.